hewbrewpresscritics

Document Sample
hewbrewpresscritics Powered By Docstoc
					           ‫1. בקורת בעקבות ההקרנה בטלוויזיה : 12.11.91‬

            ‫2. בקורת בעקבות ההקרנה בסנמטק : 12.11.99‬

             ‫3. ביקורות בעקבות ההקרנה בפסטיבל ירושלים‬

    ‫4. ביקורות בהן יש התייחסות לסרט "יצאתי לחפש אהבה"‬




‫1‬
                                                ‫ביקורת בעקבות ההקרנה בטלוויזיה :‬
                                          ‫1. הדה בושס - עתון אנשים : "אהבה בין פיגועים "‬

             ‫9. רותה קופפר, עתון הארץ : יום רביעי : 12.11.91 : "אי אפשר לברוח" : עמ 59‬

    ‫5. מאיר שניצר - עתון מעריב : מעריב, יום חמישי : 12.11.51 : "הרבה אומץ - ציון 2 " עמ' 91‬

                ‫4. יובל נתן - עתון ידיעות אחרונות :יום חמישי: 12.11.51 : "מקסים לגמרי "‬

       ‫7991.11.5 ,‪Calev Ben-David , Jerusalem Post, Time-Out, Friday‬‬                   ‫.5‬

                         ‫11 ‪“Beyond a reasonable doubt” :Page‬‬

             ‫6. אמיר קמינר - עתון ידיעות אחרונות: יום רביעי : 12.11.91 : "המלצת היום "‬



                                      ‫כתבות ביקורת בעקבות ההקרנה בסנמטק ת"א‬
                                     ‫1. אמנון לורד - עתון ת"א : 12.11.15 : "האמת הערומה"‬

             ‫תוקף את הבאים להקרנה של דן קציר, בינהם לאה רבין, הרמטכ"ל וראש המוסד.‬

                                            ‫9. גיא כהן - עתון ת"א : "ואולי רבין בעצם נרצח"‬

                                                             ‫עונה להתקפות של אמנון לורד.‬

                                       ‫ביקורת בעקבות ההקרנה בפסטיבל ירושלים :‬

                                                           ‫1. נחמן אינגבר - ידיעות אחרונות‬

                                                           ‫2. נחמן אינגבר - ידיעות אחרונות‬

                                                                    ‫3. עירית שמגר - מעריב‬

                                        ‫ביקורת כללית - בה יש גם התייחסות לסרט:‬
‫1. כלב בן דוויד - מסכם את עשרת ארועי התקשורת הגדולים של 12 , ובוחר את הסרט כאחד‬

                                                                ‫מעשרת הארועיים הגדולים.‬

‫9. טל רוזין - עתון העיר, מוסף מיוחד של קולנוע ישראלי- טל רוזין כותבת על הסרטים‬

                            ‫הדוקומנטרים של ישראל, ומתייחסת גם לסרט יצאתי לחש אהבה.‬

‫5. יובל נתן - ידיעות אחרונות - "קשה לכתוב דמעות" - כיצד התמודד הקולנוע הישראלי עם רצח‬

                                                                                      ‫רבין.‬

                                       ‫4. יאיר רווה - עתון במחנה : בקורת סרטים לחיילים.‬




‫2‬
                  ‫אהבה בין פיגועים‬
                                   ‫הדה בושס, אנשים‬




    ‫סרטו של דן קציר, "יצאתי לחפש אהבה…‬
    ‫תיכף אשוב", הוא סרט רגיש ואמין על סיפור‬
‫אהבה במציאות הישראלית של פיגועים ומוות.‬
  ‫הוא בולט לטובה על רקע הנוף המאכזב של‬
                  ‫הקולנוע הישראלי היומרני‬

‫בכל פעם שאני מאלצת את עצמי לצפות בסרט ישראלי, נלווים למשימה חששות רבים שהוכחו‬

‫כמוצדקים, הקולנוע הישראלי מנסה לשכנע אותנו, מפי נציגיו הנאמנים, שבעייתו האחת והיחידה‬
‫היא בעיה כספית והתעלמות הגופים האחראים. אבל האמת היא שהוא אכן תופעה מאכזבת,‬

‫המייחסת לעצמה ממדים מוגזמים וחסרי פרופורציה, במיוחד שתולים את האשם בכישלונותיו‬

                                     ‫בסיבות מוטעות ומתחמקים מהבעיות האמיתיות שלו.‬

‫עדות לכך הוא טקס האוסקר הישראלי, הנחוג ממש באלה הימים. זהו אירוע פרובינציאלי, שכל‬

‫כולו חיקוי מגומר ומביך לטקס האוסקר ההוליוודי. אמנם גם האירוע ההוליוודי, שמעודי לא‬

‫הצלחתי לצפות בו עד לסיומו, הוא קיטשי, צפוי ולרגעים ארוכים סר-טעם. אבל הוא לפחות אירוע‬

‫אותנטי, התואם לפרטיו את המנטליות ההוליוודית. גם אם הבחירה שם אינה לטעמם הקולנועי‬

‫של רבים, עדיין מדובר בתעשייה אדירה ובסרטים, חלקם חשובים, שצופים בהם בכל מקום‬

                                                                              ‫בעולם.‬




‫3‬
‫והנה בא הקולנוע הישראלי המתבכיין, שאינו מכיר במגבלותיו, ומעלה על נס סרטים, שרובם‬

‫ישתכחו מלב עוד לפני סיום הטקס הצולע והחקייני. לא יועילו כל הגינונים ההוליוודיים‬

‫שמאלציים והאווירה התואמת אופרות סבון. כמדומה, אפשר לחסוך כספים ולהעניק אותם‬

‫למטרה טובה יותר, כמו מלגות, וגם לבטל את הטקס חסר הטעם, שלמרבה האירוניה עוד מוכתר‬

                                                               ‫כ"אירוע נוצץ של השנה".‬

‫אני גם מעזה לומר שזיוף הוא אחת התכונות הבולטות של הקולנוע הישראלי. הזיוף וחוסר‬

‫המקצוענות שולטים בעלילה, בדמויות האנושיות, בדיאלוגים, בשפה ובמשחק. כך המצב גם‬

‫בסרטים שהוכתרו כאן כיצירות מופת, אם כי לאחרונה חלה תזוזה כלשהי לטובה, במיוחד בתחום‬

‫השפה המדוברת בסרטים. גם המשחק של שחקנים צעירים חף מהמניירות המעצבנות שסיגלו‬

‫לעצמם שחקני תיאטרון ישראלים, שהפכו אוטומטית לשחקני קולנוע, רעה חולה נוספת בתחום‬

                                                                                   ‫זה.‬

‫אבל ישנן גם הפתעות, וסרטו של דן קציר "תיכף אשוב… יצאתי לחפש אהבה" הוא הפתעה כזאת.‬

‫זה סרט שהייתי עלולה להחמיץ בגלל הדעות הקדומות שלי על סרטים ישראליים. גם האכזבות‬

‫שנחלתי מהפסבדו-מבקרים, המהוללים ומשבחים במקהלה כאילו קיים מעין קונסנזוס ביקורתי,‬

                                                         ‫תרמו לגיבושה של אותה רתיעה.‬

‫אבל סרטו של דן קציר הוא באמת יוצא דופן. אילו הייתי בין השופטים. הייתי מזכה אותו‬

‫בטקס האוסקר בפרס הסרט הפחות מביך והיותר ישראלי. סרטו של קציר, השונה מסרטים‬

‫אחרים, חף בראש וראשונה מזיוף ומיומרה. הסרט מהווה מעין אמירה אישית מאוד, שהופכת גם‬

                                          ‫לאמירה כללית יותר, אם כי אין בה מסד דידקטי.‬

‫אין פלא שקציר מקדיש את סרטו הראשון למורו, הבמאי דוד פרלוב, דמות ייחודית בקולנוע‬

‫הישראלי. פרלוב כמו "המציא" מחדש, במגוון קולנועי משלו, ז'אנר ייחודי של יומן אישי, שמציב‬

                                                    ‫בפני הבמאי-תסריטאי דילמות קשות.‬

‫היומן של קציר מצטייר בתמימות. זו התמימות שכמו אבדה לנו לאחר הרצח של יצחק רבין. אנו‬

‫מחפשים אותה במציאות עכורה ומכבירה, ומייחסים אותה לעבר, אם כי אני חוששת שהיא‬

        ‫קיימת רק בדמיוננו. אבל מהי המציאות ומהו הקולנוע ללא דמיון? ובמה עלינו להתנחם?‬

‫דן קציר, קצין צעיר במילואים, הוא אכן אדם תמים. החיפוש שלו באמצעות המצלמה נועד מראש‬

‫לכישלון, גם אם איני משוכנעת שהוא מודע לכך, לפחות בתחילת החיפוש שלו. בד בבד עם‬

‫התמימות האבודה, מחפש קציר גם אהבה לא מוגדרת, שבמהלך הדברים תתגלה גם כאהבה‬

                                                                               ‫אבודה.‬

‫4‬
‫קציר הצעיר רוצה להאמין שמצא אותה בדמותה של איריס, נערה מכפר-יהושע, העומדת לפני‬

‫גיוסה לצבא. לנגד עינינו פרשת אהבה של שני אנשים צעירים, היודעת עליות ונפילות, מצבי רוח‬

                                                                         ‫ותהיות רבות.‬

‫אהבתם של השניים, כמו כל אהבה, היא בלתי מושגת, הפכפכה והיא משהו שקיים רק בראשנו‬

‫ובלבנו. האינטימיות שאליה אנו משתוקקים, המהווה את שיא האהבה, היא בעצם בלתי אפשרית.‬

‫אולי קציר, למרות גילו הצעיר והאילוזיות הנלוות לגיל זה, מגלה זאת, והגילוי מוצא ביטוי‬

                                              ‫בהתלבטויותיו, מבלי שאפילו יהיה מודע לכך.‬

‫האהבה שהוא מחפש אינה מתקיימת בחלל ריק ואינה מנותקת מהמציאות הישראלית. זו‬

‫מציאות שמצלמתו של קציר לוכדת ברגישות רבה, הגובלת בכאב גדול. נקודת המוצא להבנתה‬

‫היא הפגישה עם סבתו האהובה, אשה מופלאה ורבת קסם, שבעלה, המדען הנודע הפרופסור‬

‫אהרון קציר, נרצח בתחילת שנות ה11- על ידי טרוריסטים שבראשם עמד קוזו אוקמוטו בשדה‬

                                                                         ‫התעופה בלוד.‬

‫הסבתא חיה בצילו של הרצח עד היום. היא מסרבת לדבר על האירוע הטראומטי ונוצרת את‬

‫זכרו ואת ניירותיו המוכתמים בדמו של בעלה, כמו כולנו בארץ הזאת, הנושאים עלינו מזכרות‬

                                                          ‫מוכתמות בדם אנשים אהובים.‬

‫קציר מצליח להעביר אלינו תחושה של מקום, עיר ללא הפסקה שהיא בעצם פיסת רחוב. זהו‬

‫רחוב דיזנגוף בתל-אביב - שם הוא מתגורר - שכיכר דיזנגוף ופסלו המכוער של אגם סוגרים עליו.‬

‫הרחוב גדוש באנדרטות, נרות וזרים לזכר המתים. הוא מהווה עדות חיה לפיגועים ולפיצוצים,‬

‫להרס ולמוות שתמיד מפתיעים מחדש. אין מקום להימלט אליו. תחושה קלאוסטרופובית רודפת‬

                                    ‫את האנשים ברחוב, המטיל את צילו האפל על המציאות.‬

‫גם אהבה אין בכוחה להציל אותנו מן הגורל האורב ברחובות, בכיכרות, בכבישים, בתחנות‬

‫ההסעה ובבתי הקפה ומגורל המוות שציפה ליצחק רבין בכיכר העיר, שהפכה אבלה לתמיד. קציר‬

‫מנסה ליצור קשר בין מציאו של פיגועים ומוות לבין חיי יום יום ואהבה ולמזער את הדרמות ואת‬

                                ‫סימני הקריאה, אבל אלה נותרים כפצע כאוב בלבה של העיר.‬

‫סיפור האהבה של שני אנשים צעירים, עם כל הפרובלמטיקה שבסיפור אהבה, מקבל על רקע‬

‫האירועים איכויות מיוחדות. זהו סיפור מוכר ועצוב, שספק אם יזכה לסוף טוב. הרחובות‬

‫והכיכרות ואתרי המוות מחכים לו בפינה ללא פתחי מילוט. כך מקבל סיפור האהבה של שני‬

‫ישראלים צעירים קני מידה שונים מאלה שאפשר היה לצפות להם מאהבתם של צעירים שובי-לב‬

                                                                                 ‫אלה.‬


‫5‬
‫סרטו של קציר אינו נקי מליקויים וממשגים, אבל מאחר שהוא אותנטי ואמין כל-כך, ונקי‬

‫מזיופים ומיומרה, הוא חודר וכאילו "מתלבש" על הצופים ומותיר את רישומו. כמו היינו מלווים‬

              ‫את שני הצעירים בדרך חיפושיהם ואת קציר בחיפוש אחר אהבה ומרגוע - לשווא.‬




‫6‬
                 ‫רותה קופפר, הארץ ,יום רביעי 12.11.91, עמ' 53‬


                     ‫אי אפשר לברוח‬
‫דן קציר מדגים היטב בסרטו "יצאתי לחפש אהבה… תיכף אשוב" עד כמה הפרטי הוא הפוליטי.‬

‫סרטו היפה והמרגש עוקב אחרי חייו האישיים על רקע התרחשויות בישראל שנתיים לפני רצח‬

‫יצחק רבין ושנה אחריו. הוא מתחיל בשני טקסי התבגרות – סרט הבר מצווה שלו לצילומים‬

‫מתקופת שירותו הצבאי כצנחן בשטחים בזמן האינתיפאדה – וממשיך לתאר את חייו היום, ארבע‬

                                                            ‫שנים לאחר שחרורו מהצבא.‬

‫רוב הקריינות מפיו מתארת את חיי החיפוש שלו אחר אהבה, ולאחר שמצא אותה – איריס‬

‫שמה – את חוסר יכולתו לבטא אותה. הסרט הוא יומן קולנועי. כל שלב בהתאהבות מלווה באירוע‬

‫לאומי – פיגוע, חתימה על הסכם שלום, הפגנה כוחנית ורצח רבין. ההיסטוריה של משפחת קציר‬

‫קשורה מאוד במציאות הישראלית עוד קודם לכן: אחי סבו היה נשיא המדינה אפרים קציר,‬

‫וסבו, אהרון קציר, נרצח בהתקפת הטרור שבה השתתף קוזו אוקומוטו בשדה התעופה בן גוריון.‬

‫באחד הרגעים רוויי המתח, שבו ממתינים קציר לשיחת טלפון מאחותו תמרי לאחר הפיגוע‬

‫הראשון בדיזנגוף, מספר לו הסבתא על היום הנורא ההוא בשדה התעופה, שהיא ובנה – אביו –‬

                                                  ‫שכבו על הארץ וחיכו שההתקפה תיגמר.‬

‫אחרי הפיגוע בקו 9 בדיזנגוף, שנה לפני רצח רבין, הוא יוצא לכיכר בערב. במקום מתקיימות‬

‫הפגנות נזעמות. הוא מסיט את עיניו מהקהל המשתלח, ומסתכל על נרות הזיכרון ולזוועתו רואה‬

                ‫שמדליקי הנרות ייעדו אותם בזדון לראש הממשלה רבין ולא לקורבנות הפיגוע.‬

‫קציר, קצין במיל', מפתח רתיעה מופגנת מהצבא. בכל מקום הוא רואה חיילים. הוא מרגיש כי‬

‫בכל רגע יכול להפוך כל מקום אזרחי לשטח צבאי סגור, ואכן באחת הפעמים שהוא משוטט לו עם‬

‫מצלמתו ליד היכל התרבות, חיילים אוסרים עליו לצלם. הצבא הוא גם מכשול ביחסיו עם איריס.‬

‫היא עומדת להתגייס והוא לא מעוניין בחברה לפני גיוס. היא אומרת לו שאינה מעוניינת במישהו‬

                                                                         ‫שלא מעוניין.‬

‫אהבתם מנצחת. בזמן החופשה בת השבוע הראשונה של איריס, כאשר אין מצלמת וידאו בידיו‬

‫– בסרט משובצות רק תמונות מהטיול שלהם – נרצח יצחק רבין. דווקא הרגע הכי דרמטי נעדר‬

‫7‬
‫מנקודת מבטו, והאנדרסטייטמנט הזה מוסיף לסרט. אחר כך, כמו שרק בישראל יכול לקרות,‬

‫בטקס סיום קורס הקצינות, עומדת ממש לפני איריס, מסתירה אותה לאורך כל הטקס כמעט,‬

‫נועה בן ארצי, נכדתו של רבין. דוגמה מוחצת, כמו בהזמנה, לחוסר היכולת להימלט מהמציאות‬

                                                                 ‫הקשה אל הפרטיות.‬

‫זהו סרט טוב ויפה, חושפני אבל לא באופן מביך, שאילו היה נשלח בשירות דיפלומטי לחו"ל,‬

                                                     ‫היה מוסיף למקום הזה קצת כבוד.‬

‫רותה קופפר‬




‫8‬
                       ‫מעריב, יום חמישי 12.11.51, עמ' 31‬


           ‫מאיר שניצר – טלוויזיה‬
                               ‫הרבה אומץ‬
    ‫"יצאתי לחפש אהבה… תיכף אשוב", ערוץ 1‬
                                                                   ‫ציון: 2‬
‫דן קציר, בסרט הבכורה שלו, עושה את אחד המהלכים הנועזים בניסיון להפריד בין הפרטי‬

‫לציבורי בהמולת החיים בישראל. סרט היומן שלו יצאתי לחפש אהבה תיכף אשוב מעמת את‬

‫סיפור אהבתו לאיריס הצעירה מיבנאל עם ההתרחשויות הכלליות במדינה, שמאפילות לעתים‬

                                           ‫קרובות מדי על תהליך התקרבות בין האוהבים.‬

‫מסביב פיגועים, הרוגים וראש ממשלה רצוח. בתווך מפרפרת לה האהבה, המאוימת ללא הרף‬

‫על ידי לובשי מדים ונושאי נשק. השילוב הסותר הזה עלול היה להוביל את קציר לעשיית סרט‬

‫קיטשי ומזוייף. אך יד אמן בטוחה מנתבת את הפרגמנטים המצולמים לכלל אחדות מצחיקה,‬

                   ‫מדמיעה ובעיקר אמיצה. לא רבים הם הסרטים המקומיים, שבהם היוצר –‬

                               ‫קצין וצנחן, אלא מה -מעיז להתייצב כנגד המולת ה"אנו אנו".‬

‫קציר מצלם פיסות של מציאות, שמתחברות ביניהן בנחילים של דם קרוש ודמעות. כמו‬

‫בתסריט של טלנובלה, כך מתארגנת לה במהלכו של סרט תעודה זה המציאות הלא-אפשרית‬

‫לעתים, שכאילו אינה חדלה מלשחק "שבץ נא" עם עצמה. לכל אורך הסרט מורגשת ההשפעה‬

‫הפואטית שהיתה למורה והבמאי דוד פרלוב (יומן) על קציר. מכאן שאין מפליא להיווכח, שהסרט‬

‫נפתח בדברי תודה למורהו הנערץ. למעשה יצאתי לחפש אהבה הוא התקפה חריפה על מהות‬

‫החיים באבסורד הישראלי. אלא שקציר אינו הולך בגדולות ולא מגייס תופי טאם-טאם כדי‬

‫להעביר הלאה את בשורתו. די לו ביציאה לרחוב ותצלום מקרוב של שלט חוצות המכריז: "דיזנגוף‬

‫צוחק". לתצלום זה מצמיד קציר תמונות של האנדרטה לזכר הרוגי הפיגוע בדיזנגוף סנטר. זוהי‬

    ‫דוגמה להנמכה מכוונת של השפה הקולנועית; הנמכת טון דיבור, שמשמעותה היא צעקה רמה.‬




‫9‬
                                                            ‫סרט פרסומת‬
                            ‫"יומן ראש ממשלה", ערוץ 9‬

                                                                  ‫ציון: 6‬
‫שחר סגל עשה לו שם כבמאי של פרסומות, שהן כידוע, הדבר הרחוק ביותר מקולנוע תיעודי.‬

‫ובכל זאת, דווקא סגל הוא זה שנבחר להיות האחראי על שחזור השבועות האחרונים לחייו של‬

‫יצחק רבין – מבצע דוקומנטרי המשלב ראיונות עם 14 איש וקטעים שונים שצולמו במהלך‬

‫אוקטובר-נובמבר 92'. ההחלטה להפקיד את העבודה בידי סגל היתה שגויה. לא משום שהוא‬

‫במאי לא מוצלח, אלא משום שהוא סירב לגלות גמישות וכופף את היצירה לטובת סוג המיומנות‬

                                               ‫שלו. כלומר, לשפה המקובלת בענף הפרסום.‬
‫כשמדובר בשחזור דוקומנטרי, קשה למצוא משהו מופרך יותר מאשר פירוק המציאות לרכיבים‬

‫קצרצרים, כמקובל בפרסומת. סגל סומך בסרט זה יותר מדי על תעלולי מכונות העריכה ופחות‬

‫מדי על דברי מרואייניו. הוא קוטע את דבריהם, לש אותם אלה באלה ולא אחת מוציא אותם שלא‬

     ‫במיטבם. למזלם של הצופים, יש בסרט די והותר טקסטים, שגוברים על שתלטנותו של הבמאי.‬

‫דירוג התכניות הוא בסולם מ0- ל01-‬




‫01‬
                 ‫ידיעות אחרונות, יום חמישי 1221.11.51, עמ' 91‬


                ‫טלוויזיה – יובל נתן‬
                               ‫הסרט הנכון‬
                         ‫ערוץ 9‬   ‫"יומן ראש הממשלה" –‬
‫אחרי שסבלנו מסרטי תעודה מבולבלים, הגיע אמש סוף סוף הסרט הנכון על רצח רבין. סרט‬

‫אותו ניקח איתנו לעתיד, ושגם בעוד עשר ועשרים שנה ישודר, יש לקוות, בפריים-טיים של הערוץ‬

                                                          ‫המרכזי ביותר במדינת ישראל.‬

‫שירות הסרטים הישראלי, יחד עם הבמאי שחר סגל, מצאו את הזווית הרעננה, זו שמתעלה‬

‫הרבה מעבר לוויכוחים הפוליטיים הקטנוניים, ובכל זאת אומרת הרבה. הרעיון פשוט כביכול:‬

‫לקחת את סדר יומו של ראש הממשלה בחודש האחרון לחייו, ודרכו להחזיר לנו את התקופה. אבל‬

‫זהו רעיון מבריק שהצדיק את עצמו. כמו תמיד, גם "יומן ראש הממשלה" מוכיח, שלא צריך‬

‫הרבה כסף, דאווינים וזיקוקי דינור. שכל ישר וטעם טוב הם בדרך כלל מצרכים חשובים ונדירים‬

                                                                              ‫בהרבה.‬

‫שחר סגל הוא במאי מתוחכם מאוד ורגיש מאוד, שבעזרת מיומנות טכנית גבוהה אך מאופקת‬

‫(שימוש נבון בפסקול, חיתוכי עריכה עדינים), הצליח ליצור מאוסף קטעי הארכיון והראיונות עם‬
‫האנשים, שהיו במגע קרוב עם רבין, סרט הרבה יותר מורכב ממה שהוא נראה. יש קצב דרמטי‬

‫מתפתח, יש עליות וירידות מתח, וכל החתיכות מתחברות בסוף לפאזל, שלא משאיר עין יבשה מול‬

                                                                      ‫מסך הטלוויזיה.‬

‫זה לא סרט זועם, מתלהם, מצטדק או מאשים. זה סרט עם חיוך מריר, שמצייר לנו את רבין‬

‫האיש, את רבין ראש הממשלה, את רבין מביא השלום, ואת רבין הנרצח – והכל בלי קלישאות‬

                                                      ‫וסופרלטיבים ריקים. סרט מדוייק.‬

‫ליתר בטחון לקחתי את הקלטת של "יומן ראש הממשלה", עטפתי אותה יפה ושמרתי בארון.‬

                             ‫זה הסרט שאני רוצה שהילדים שלי – כשיהיו – יראו בבגרותם.‬




‫11‬
                         ‫מקסים לגמרי‬
                ‫ערוץ 1‬   ‫"יצאתי לחפש אהבה… תיכף אשוב" –‬
 ‫תכף אשוב" ששודר‬      ‫גם אני, כמו כל מי שראה את "יצאתי לחפש אהבה…‬
‫אמש בערוץ 1, התעצבנתי בהתחלה. דן קציר, הבמאי וגיבור הסרט, נראה לי כמו‬

           ‫נודניק בכיין, המתעקש לשתף את הצופים בלבטיו הבנאליים.‬
     ‫אבל "יצאתי לחפש" הוא סרט שמתפתח לאט, גדל, ובסופו אין ברירה אלא‬
     ‫להודות, שמדובר בסרט מקסים לגמרי. הוא ילדותי, נאיבי, מתפנק, מקומם‬

     ‫לעתים, אבל יש בו איזו תמצית נדירה של תקופה אבודה ושל ישראליות מאוד‬
                              ‫בסיסית ומשותפת.‬

‫ההקבלה שבין התקופה הבתולית בחייו האישיים של קציר, לבין התקופה הכל‬
     ‫כך סוערת בחיי מדינת ישראל, לא מנסה לכפות נקודות מגע משותפות. היא‬
 ‫מרפרפת בעדינות בין התודעה האישית לתודעה הלאומית, והנקודות המשיקות‬

‫צצות מעצמן. זה לא הסרט על אלה שהכירו את רבין, אלא על אלה שהוא היה ראש‬

 ‫הממשלה שלהם, ושהרצח תיפקד כרעידת אדמה תת- קרקעית בחיים הקטנים‬
                               ‫והרגילים שלהם.‬

     ‫ברור שנקודת המוצא של קציר היא שמאלנית, אבל הוא לא חובט לנו עם זה‬

 ‫בראש סטייל דליה איציק, ולא מנסה להוציא מכל סיטואציה מסקנה פוליטית‬
‫מיידית. הוא מנסח את הטיעונים הפוליטיים-רגשיים שלו באופן מאוד עקיף, והם‬

                          ‫גם חודרים הרבה יותר לעומק.‬

      ‫אם את "יומן ראש הממשלה" אני שומר לילדים אז את "יצאתי לחפש‬

 ‫תכףאשוב" הייתי משווק באגרסיביות לכל פסטיבל קולנוע בעולם.‬    ‫אהבה…‬

‫21‬
      Calev Ben-David , Jerusalem Post, Time-Out, Friday, 12.11.1997, Page 11



                            BEYOND

A REASONABLE DOUBT?
Calev Ben-David

     Yes, yes, I admit it, your honor – I’m guilty of once having taken the entrance exam

for law school and an ashamed to say I didn’t do too badly at it, either. Fortunately, I

came to my senses at the last moment and opted for journalism instead – the only

vocation held in lower public esteem than the legal profession.

     Perhaps my aborted law career is the reason I love watching courtroom dramas, be

they in print, on stage, in movies or on TV. But this fondness doesn’t extend to

watching the real-life thing. I find most true-life TV trials slow, dull, and overly long.

Strangely enough, nobody ever bursts out in the witness box and confesses to the

crime like they did on the old Perry Mason show. In the interminable O.J. Simpson

(criminal) trial, the main character didn’t even take the stand – talk about anti-

climactic.

     Yet the Louise Woodward “nanny trial,” whose highlights I caught CNN and Sky

News, made for truly fascinating viewing. The emotion of the witnesses, the concisely

presented forensic evidence (no five-hour dissertations on DNA), the real mystery at

the heart of the case made this better than any 10 episodes of L.A. Law or Sitton.




13
     Even more important, the Woodward coverage performed a valuable public

service. After the O.J farce, I was beginning to think that live broadcasting of trials

was as good an idea as Chris Darden making simpson put on those gloves.

     But without the cameras in the courthouse in this case, most of us would really

have no idea what an utter witch-hunt this particular trial has turned out to be. I have

no idea whether Woodward is guilty or innocent, but from the evidence (or lack of)

we all saw presented on screen, no human being other than Uri Geller on a good day

could possibly know beyond a reasonable doubt what happened to baby Matthew.

     Maybe it’s time we turned on the cameras in local courthouses, as was done in the

Eichmann and Demjanjuk trials. I, for one, wouldn’t mind seeing with my own eyes

the upcoming trials of Yigal Amir heartthrob margalit Har-Shefi or alleged Russian

mafia mastermind Zvi Ben-Ari (alias Gregory Lerner). As the Woodward trial showed

us sometimes even the fickle court of public opinion can be more reliable than the

closed courts of law.

The fact that too many real-life mysteries are simply beyond solving accounts for the

popularity of the detective genre in which improbably omniscient gumshoes manage

to wrap up every loose end of a case in a neat and tidy package. In recent years, a

number of novelists – including Batya Gur, Jonathan Kellerman and ex-Jerusalem

post writer Robert Rosenberg – have chosen Jerusalem as a sufficiently exotic

backdrop against which to set such thriller plots.

     Last weekend, Channel 2 broadcast the first installment of a three-part series

entitled Detective in Jerusalem, showing on Saturday at 9:50 p.m., which offers a

fairly complement variation on the same idea.




14
     Based on a book by the novelist and left-wing polemicist Yoram Kaniuk, it features

as its protagonist a disillusioned ex Mossad agent who is drawn back into the world of

intrigue after an old acquaintance is shot outside a Jerusalem monastery. The trail

soon leads to a shady faux priest and a hoard of spanish gold buried in the holy city

centuries before.

     By the standards of locally produced television Detective in Jerusalem, if no Law

& Order or even Murder, She Wrote, is not bad. My main caveat is the casting of

Yehoram gaon as the secretive, prickly lead character. Don’t get me wrong: my

problem isn’t with the acting of the bearish singer-actor. But for those of you who

don’t know, Gaon has another job outside his showbiz career. After running in the last

municipal election as an independent coalition, hr now serves as a Jerusalem city

council member in Mayor Ehud Olmert’s ruling coalition.

     Now, I know that Clint Eastwood continued making movies while serving as

mayor of Carmel, and that probably nobody (outside of music critics) would have

complained if Sonny Bono had cut a few records while occupying the Palm Spring

city hall. But Jerusalem has a few more serious problems than those California

playgrounds for the rich. So the question is: Does Councilman Gaon really have so

much spare time to star in TV shows while this city falling apart?

     I have a suggestion. Perhaps in upcoming episodes, the Detective in Jerusalem

could tackle such challenging cases as “The Mystery of the Massive Arnona Rates,”

“The Riddle of the uncollected garbage pails,” and “the puzzle of the Bar-Ilan street

stonings.” Now those would be mysteries worth solving.

Do you ever get the feeling that this country is turning into some kind of real-life

episode of the X-Files? There was no much talk about absurd Rabin assassination



15
conspiracy theories this week on the tube, I half expected agents Mulder and Scully to

turn up on Popolitica and reveal that Avishai Raviv is actually an alien clone.


     A more intelligent TV treatment of the

 late prime minister’s death can be seen

           next week in Dan Katzir’s fine

      documentary Out for Love… Back

             soon, airing on Channel 1 on

                  Wednesday at 9:30 p.m.

                   (see feature on Page 2).
 This cinema-verite video diary by budding filmmaker Katzir defly

 mixes its director’s various personal concerns – his rocky romance

with iris, a young girl about to be drafted, his qualms about his own

 army service during the intifada – and the growing sense of crisis in

       this country in the months leading up to Rabin’s murder.

     Both the assassination and a surprising coincidence at the end of

 the documentary which ties katzir to the Rabin family help elevate



16
what could have been a self-indulgent home movie into a perceptive,

     funny and sad meditation on how in Israel, the line between the

personal and the political became all to blurred. Never polemical or

strident (unlike other Rabin-related documentaries), Out for Love…

Back Soon is a good way to spend what for many will be a very sad

                                 night.




17
     ‫אמיר קמינר, ידיעות אחרונות, מוסף 29 שעות, יום רביעי 1221.11.91, עמ' 11‬


                         ‫המלצת היום‬
         ‫תעודה: יצאתי לחפש אהבה, תכף אשוב‬
                                    ‫05.19 ערוץ 1‬
‫סרטו של דן קציר, המשלב ביוגרפיה אישית ולאומית כאחד. סיפור אהבה תמים בין דן, צנחן‬

‫משחורר הלומד קולנוע, לאיריס, צעירה לפני שירותה הצבאי, וברקע – תקופת ההסתה נגד יצחק‬

                               ‫רבין, ששיאה ברצח בכיכר. סרט יפה, כואב, נוגע ועטור פרסים.‬

                                                                          ‫1221, ישראל.‬

                   ‫תעודה: יומן ראש-ממשלה‬
                                    ‫05.99 ערוץ 9‬
‫סרט תיעודי שביים שחר סגל, העוקב אחר חודש רגיל לכאורה, אוקטובר 9221, ביומן ראש-‬

‫ממשלה. פגישות והאירועים שקדמו ליומו האחרון של יצחק רבין. מן היומן נמתח צוהר אל חייו‬

             ‫ופועלו בשירות מדינת ישראל, אל דרכי עבודתו ואל קשריו עם בני משפחתו וידידיו.‬

‫אמיר קמינר‬




‫81‬
                 ‫חגי חיטרון, הארץ, יום חמישי 12.11.51, עמ' א9‬


                           ‫בוקר שכזה‬
  ‫שידור האקטואליה ושידורי יום הזיכרון בשני‬
                   ‫הערוצים:‬
‫מה קרה במערכת "בוקר טוב ישראל", חדשות הבוקר של ערוץ 1? לפי היומן של אתמול,‬

‫המערכת הזאת לא מתייחסת אלינו ולעצמה ברצינות. יומן החדשות הראשון לאחר ליל הפתקים‬

‫המסומנים בוועידת הליכוד – בלי חומרים טלוויזיוניים מובהקים, מתבקשים, ומן הסתם‬

‫נהדרים: איפה שערוריית הפתקים? איפה שכנועי החירום המהירים והמוצלחים של עוזי לנדאו?‬
‫איפה תגובות חברי המרכז שנעלבו? איפה תגובות חברי המרכז שניצחו אבל לא במאה אחוז? איפה‬

‫דולגין? והשאלה הגדולה מכולן: איפה אביגדור ליברמן? כל אלה נבלעו אי שם בחשכת השעות‬

‫הקטנות. "כתבתנו קטי דור", התבשרנו, שומרת עליהם ועוקבת אחריהם, אבל צילומים – יוק.‬

‫במקום צילומים שיכולים לומר הכל, דיווחי הכתבת קרן נויבך באולפן, פלוס פרשנות. את זה,‬

                                                                  ‫הרדיו עושה יותר טוב.‬

‫בהמשך עוסקת התוכנית ביום הזיכרון, והישגיה בתחום זה פחותים מהמינימום. השידור‬

‫מהשטח, מכיכר רבין – מביך. ה"שיא" באולפן: שיחה עם עזריאל נבו, מי שהיה מזכיר צבאי של‬

‫רבין ושל ראשי ממשלה אחרים. קטע שנראה ונשמע כפרודיה על ראיון שלא זז. אין סטרטר. בסוף‬

‫מניעים בדחיפה, נבו חושף שלאף אחד מהבוסים שלו, לרבות רבין, הוא לא קורא בשם הפרטי!‬

                         ‫מרגש מאוד. לזה ייקרא: חוסר תחקיר מינימלי לפני הזמנת מרואיין.‬

‫שיחות ועידה עם ח"כ זאב ב. בגין והשרה לימור לבנת: צפוי מדי. נסים משעל מועד אל נתיב לא‬

‫מניב, מנסה לחלץ הצהרות במקום מידע. תשוקתו: לשמוע את מרואייניו מודיעים כאן ועכשיו –‬

          ‫על פיצוץ הליכוד. אכזבה: בגין ולבנת לא נותנים את הסחורה – ואפשר ממש להירדם.‬

‫הסרט "יומן ראש הממשלה" אוקטובר-נובמבר 92', בערוץ השני, נראה אולי מתקבל על הדעת‬

‫בתיאוריה. הרעיון: מחרוזת משחזרת של משפטים הנאמרים מפי עוזרי רבין ומקורביו, בסדר‬

             ‫כרונולוגי. משפטים קטועים, חתוכים, כדי שלא ישעמם. בשלוש מלים: זה לא עבד.‬




‫91‬
‫חגי חיטרון‬




‫02‬
                      ‫לא טקס זיכרון‬
                  ‫"לילה גוב", ערוץ 9, 31:19‬
‫יום הזיכרון ליצחק רבין התאפיין בתוכניות טובות בהרבה בשני הערוצים מאלה של ערב יום‬

‫הזיכרון שלשום; סרטו של דן קציר "יצאתי לחפש אהבה… תיכף אשוב" בערוץ 1 שזר בחוכמה‬

‫סיפור אישי נאיווי ורגיש עם סיפור לאומי מר, ציני ובוטה. "לילה גוב", בערוץ 9 קיבלה גוון‬

                                          ‫רציני יותר, אבל לא הפכה לטקס זיכרון ממושך.‬

‫קבוצת הילדים החביבים שגידי גוב מדובב מדי פעם בפעם, המניבה לרוב פנינים חביבים, גדלה.‬

‫הם כבר בכיתה ג', כולם יפים וחכמים, אבל כבר גדולים מכדי לומר דברים שטותיים-חכמים‬

‫ממש. הראיון עם עודד בן עמי, שהיה יועצו של יצחק רבין, תיפקד כחלק הרשמי והסמלי של ערב‬

‫זה. השתתפותו של הפסל יגאל תומרקין, לעומת זאת, ענתה על דבר מה בלתי מוסבר. תיאורי‬

‫מחלתו שהובילו לתערוכה בשם "מסע של מנינגיטס", היו מפורטים עד גועל. למרבה ההפתעה‬

‫הוא עצמו הצליח להתעלות על כך כאשר סיפר על התערוכה הבאה שהוא מתכנן, שהרעיון לה נבע‬

‫מצפייה בוועידת הליכוד. הוא יקרא לה "ראיתי בבונים אשכנזים", אמר בהתפעלות עצמית (איפה‬

                                              ‫החידוד? איזה מין בבונים הוא רגיל לראות?)‬

‫הראיון המיוחצ"ן עם דמי מור לרגל הקרנת הסרט "גי-איי-ג'יין" היה הטוב שבראיונות עם‬

‫השחקניות ההוליוודיות שקיים גוב, אף שזה עדיין לא ממש תחום ההתמחות שלו. היה מעניין‬

‫לשמוע את תגובתה לחיבור של שתי שאלות שגוב שאל בלי קשר זו לזו: אחת התייחסה למידת‬

‫המציאותיות והחשיבות שאשה תהיה לוחמת קומנדו של חיל הים האמריקאי, והשנייה לכך שהיא‬

‫יוצאת דופן במשכורותיה וכי נשים בהוליווד עדיין מרוויחות הרבה פחות מגברים. בינתיים נראה‬

     ‫שהסיכוי שאשה תגשים את החלים הצבאי המופרך הראשון גדול מהחלום הכלכלי השוויוני.‬

‫"הרעות", שנודע כשיר אהוב על יצחק רבין, בביצוע להקת הנחל מחזור 1121 שקובצה מחדש‬

                            ‫לרגל הערב, היה סיומת נאה לתוכנית. היא בוצע היטב ונגעה ללב.‬

                                                                           ‫רותה קופפר‬




‫12‬
     ‫כתבות ביקורת בעקבות‬
     ‫ההקרנה בסנמטק ת"א‬

                                                    ‫אמנון לורד - עתון ת"א :‬



     ‫תוקף את הבאים להקרנה של דן קציר, בינהם לאה רבין, הרמטכ"ל וראש המוסד.‬



                                                       ‫גיא כהן - עתון ת"א :‬



                                               ‫עונה להתקפות של אמנון לורד.‬




‫22‬
                     ‫האמת העירומה‬
       ‫ידיעות אחרונות, מוסף -עיתון תל-אביב‬
                                   ‫12.01.15‬
  ‫המצלמה של דן קציר היא עדות מדהימה של סקטור שלם בישראל שחי בשקר‬
                       ‫וכתב אישום חמור על כל תקופת רבין‬
                     ‫"יצאתי לחפש אהבה… תיכף אשוב", תסריט, בימוי וצילום: דן קציר‬

‫קודם כל הערה אישית לדן קציר: חוק מספר אל"ף לקצין צה"ל – קצין לא יצטלם במדים,‬

‫ובוודאי לא עם דרגת קצונה. ודאי וודאי שלא יצלם עצמו עם דרגות, ולא יעיד על עצמו שהוא קצין‬

                                                      ‫בצנחנים. למה, לא נעים. זה לא צנוע.‬

‫אני שואל את עצמי איך סרט דוקומנטרי כזה, שיש בו מנות לא מבוטלות של נרקיסיזם, בכל‬

‫זאת עובר, והתשובה – הרבה חן. החן הרב של יוצרו, דן קציר, וחברתו אהובתו איריס. אלא שאני‬

‫הייתי קורא לסרט בשם אחר. למשל, "אהבה אמיתית". השם "יצאתי לחפש אהבה… תיכף‬

       ‫אשוב", ועוד כאשר הוא מלווה בצילומי יחס"צ של נעה רבין זאת סנטימנטליות בטעם רע.‬

‫למה "אהבה אמיתית"? כי סרטו של קציר בעיני, הוא קודם עדות מדהימה על סקטור שלם‬

‫בישראל שחי בשקר. ומה יותר מנוגד לחיים בשקר מאשר אהבה אמיתית. מה יותר אמיתי‬

‫מאיריס של דן קציר, מסבתו הנפלאה, אלמנתו של פרופ' אהרון קציר זכרונו לברכה; ומה יותר‬

‫שקר מרטוריקת השלום של התקופה ההיא ומנרות המדליקים באזור הקרבות של דיזנגוף‬

                                                                              ‫והסביבה.‬

‫האמת, שזה ממש מפליא לראות את משפחת רבין ולווייניה ואת הגרניטורה העליונה של‬

‫השמאל, מנכסים לעצמם את סרטו של קציר. כשיצא קציר לעשות את סרטו, הוא יצא לדרך לא‬

‫דרך בלי לדעת מה הוא רוצה לעשות. רק עצה אחת הוא קיבל, ואני מבין שזה היה מפרלוב הדגול:‬

‫תתבונן סביבך, תתבונן על עצמך. תראה מה אתה מוצא שם. והתוצאה מעניינת ביותר. אני לא‬

‫יודע מה דן קציר חושב ומה הן דעותיו. אני רק יודע שמבחינת המציאות הסביבתית שהוא התבונן‬


‫32‬
‫בה – הוא לא הגיע לידי הונאה עצמית, ומה שהוא חושף זה פשוט סוג של אמת עירומה. בעיני זה‬

‫כתב אישום חמור על כל תקופת רבין. בין אירוע זוועה למשנהו משבץ קטעים ממופעי הראווה‬

‫הממלכתיים שכל כך אפיינו את תקופת רבין. ובאחד מהם, נאומו בקונגרס האמריקאי, אומר‬

‫יצחק רבין: "היום אני משתתף במלחמה היחידה שטוב להילחם בה. מלחמה שאין בה דם. אין בה‬

                                          ‫הרוגים ואין בה פצועים. המלחמה על השלום…"‬

‫קאט, ואנחנו עוברים לקו 9, סליחה… בית ליד, דיזנגוף סנטר, אפרופו, עפולה… שכחנו משהו?‬

‫ומצלמתו של דן קציר נמשכת משום מה, ולא במקרה, אל הסבתא הגדולה הנפלאה, שמזכירה לו:‬

‫"זה המחיר שאנחנו משלמים על החיים בארץ הזאת". ותוך כדי שהיא מספרת על תחילת הרומן‬

‫שלה עם סבא אהרון, הטלפון הישן מצלצל. בום. עוד אוטובוס עלה לאוויר. היא מדברת על "העם‬

‫שלנו". הנה עוד אסון שקרה ל"עם שלנו", ואף פעם היא לא סיפרה לו מה בדיוק קרה שם, בשדה‬

                                                               ‫התעופה לוד, ביולי 91'…‬

‫כשרואים את סרטו של קציר, לא קשה להבין "איך קרה שרבין נרצח". הרצח פשוט מופיע‬

‫כהתפתחות טבעית של תמונת המלחמה-בבית שנוצרה בעקבות הסכמי אוסלו, מלחמה שהערבים‬

‫הצליחו להעביר אל סף ביתנו. בין זה ובין שלום המרחק הוא כמו בין אהבה אמיתית לחיים‬

‫בשקר. אז מה לאה רבין, דני יתום ויוסי שריד עשו שם בסינמטק, בבכורה החגיגית שנערכה‬

‫השבוע? את נוכחותו של יתום אני מבין: זו היתה הולדתו מחדש לקראת קריירה שנייה. תוך‬

‫שבועות נקבל אותו בתור פרשן בכיר בתקשורת. תוך חודשים נקבל אותו בתור יו"ר מועצת‬

                                                          ‫מנהלים של איזה תאגיד עסקי.‬
‫יש כאן נקודה מעניינת של השתלטות הרביניזם על הסתעפויותיו השונות על הסרט עצמו ולאחר‬

‫מכן – ניכוסו בהצגות בכורה שהפכו למפגני התלכדות פנימיים של השמאל, או שמא נאמר: האגף‬

                                               ‫הליברלי של התנועה הלאומית הפלסטינית.‬

‫לדן קציר עצמו הייתי מייעץ להתרחק מההמון הזה. אתה מעיד על עצמך שאתה שונא את‬

‫ההמון. גם כשהוא צועק "רבין בוגד", בכיכר דיזנגוף, וגם כאשר הוא מדליק אחר כך נרות בכיכר‬

‫רבין ושר – ביחד (יש הביחד שלנו ויש ה"המון") – "אין לי ארץ אחרת". גם לאה רבין, אמנון‬

‫ליפקין, רוני מילוא, אהוד ברק, יוסי שריד, אפרים סנה, דני יתום ועוד מאות שאפפו אותך‬

‫בהקרנה החגיגית בסינמטק, הם המון זוהי מסיבה של מרקיזים מאופרים. אם אתה רוצה‬

‫להשתתף במסיבה שלהם – אז אני מפנה אותך לדבריו של הסופר הארגנטיני ארנסטו סאבטו:‬

‫יוצר אמיתי זה אחד שמתפרץ עם סכין נוטפת דם למסיבה של מרקיזים מאופרים, שעסוקים‬

‫42‬
     ‫בלפדר זה את לחייו של זה. אם לא – אז קח דוגמא משיר הנושא של סרטך: חוזה, לך ברח מהם.‬




‫52‬
               ‫גיא כהן, ידיעות אחרונות, מוסף תל-אביב, יום שישי 12.11.41, עמ' 8‬



                 ‫ואולי רבין בעצם התאבד?‬

     ‫גיא כהן מגיב על ביקורתו של אמנון לורד על‬
  ‫הסרט "יצאתי לחפש אהבה… תיכף אשוב",‬
 ‫מלפני שבועיים. עיקר הטענה – דברי לורד נגד‬
         ‫השמאל עלולים להתפרש כהתרת דם.‬
‫לפני כשנתיים נרצח ראש הממשלה בישראל. גם אלה שהתנגדו לו רוצים להתאבל עליו, "כי הוא‬

‫היה איש טוב, אחד שדואג לביטחון ישראל". אבל אנחנו בשמאל, שמנסים להזכיר שהאיש נרצח‬

‫בגלל שהיו לו עקרונות, ערכים ודרך, אומרים לנו שאנחנו מונעים מ"חצי העם" להתאבל ואת מטס‬

‫ההסתה שקדם לרצח אסור לנו בשמאל להזכיר, כי זה לא מכובד, "מבייש את האיש". ואחר כך‬

‫מתפלאים ש"לא למדנו שום דבר". איך יוכל הימין להפיק לקח כששר החינוך, מנהיג התנועה‬

‫הלאומית דתית, גמגם לראשונה לפני שבועיים משהו חפוז על "האווירה הקשה שהיתה לפני‬

     ‫הרצח" ובראש ממשלת ישראל עומד איש שלא התנצל על שום דבר ולא חזר בו משום מעשה.‬

‫כך מצאתי את עצמי, בסמיכות מדהימה ליום השנה לרצח, קורא את מאמרו של אמנון לורד‬

‫על סרטו של דן קציר "יצאתי לחפש אהבה… תיכף אשוב". יותר משעוסק המאמר בסרט (אותו‬

‫לא ראיתי), הוא מסית באלימות כנגד השמאל בישראל. פינקלשיטיין לא היה עושה את זה טוב‬

‫יותר. בדרך כלל אני קורא בעניין את מאמריו של לורד, איש שמאל שעבר לימין בעקבות הפיגועים.‬

‫מעניין אותי להתעמת עם דעות שונות משלי. אולם המאמר הנוכחי היה חצייה של קווים אדומים.‬

‫כל עוד לורד מדבר על "סקטור שלם בישראל שחי בשקר" ועל "נרות שלום המודלקים באזור‬

‫הקרבות של דיזנגוף והסביבה", אפשר להתווכח איתו. עבורו הפיגועים הם "קרבות". סכנה‬

‫קיומית לביטחון המדינה, ועבורנו הם "פיגועים", פוגעים בנו ואינם מסכנים את קיומנו. גם‬

‫הזדעזעותו של לורד מהצמידות הקולנועית בין הכרזות השלום לפיגועים מובנת. כולנו היינו שם.‬


‫62‬
‫אך בעוד הוא יוצר קשר ישיר בין אוסלו לטרור, אנו, בשמאל, ראינו את המצית בצורה אחרת,‬

                    ‫מורכבת יותר לטעמנו. הוא טוען שאנו חיים בשקר והוא זה שהתפכח. בסדר.‬

‫אבל אז מתאר לורד את הרצח "כהתפתחות טבעית בעקבות תמונת לוחמה-בבית שנוצרה‬

‫בעקבות הסכמי אוסלו, מלחמה שהערבים הצליחו להעביר אל סף ביתנו". לא ההסתה עודדה את‬

‫הרצח, אלא "המלחמה בבית שנוצרה בעקבות הסכמי אוסלו". רבין, שחתם על הסכמי אוסלו,‬

‫בעצם התאבד. הוא אפשר לערבים להעביר את המלחמה אל סף ביתנו ולגלי המתוק פשוט לא‬

                                                                              ‫נותרה ברירה.‬

‫ארבע שורות לאחר מכן מכונה השמאל בישראל "האגף הליברלי של התנועה הלאומית‬

‫הפלסטינית". שוב חזרנו לימים ההם. הימים בהם השמאל היו "בוגדים", "אש"פיסטים",‬

‫"מרעילי בארות", "גיס חמישי", "תוקע סכין בגב האומה", הימים בהם השמאל קרא לבגין, רפול‬

‫ושות' "רוצחים" כי הם בניגוד לרבין – היו אחראים לרצח במחנות הפליטים בלבנון, אבל זה‬

‫שנרצח היה איש השמאל אמיל גרינצוויג. שיוך השמאל הישראלי לתנועה הלאומית הפלסטינית‬

‫היא היכרותנו כבוגדים. גם בין מדינות ידידותיות – לא כל שכן בין מדינה ליישות שהמדינה עדיין לא‬

‫מוכנה לשחרר מעולה – נשמרת הפרדה, והנאמנות היא תמיד וקודם כל לצורכי המדינה. ראה מקרה‬

‫פולארד, הכלוא בארה"ב שבה ריגל עבורנו, מדינה ידידותית. בפעם האחרונה שמישהו קרא למישהו‬

          ‫בוגד, זה נגמר רע, אבל לורד הרי חושב שלרוצח לא היתה ברירה. "המלחמה בבית" זוכרים?‬

‫בפיתולי לשון ואמצעי הסוואה סגנוניים, ממשיך לורד להסית כנגד השמאל. הוא מדמה את‬

‫משתתפי הקרנת הבכורה של הסרט, אנשי שמאל שניכסו את הסרט לעצמם, ל"מרקיזים‬

‫מאופרים". אם לא הבנתם את המשל הוא מפנה את הבמאי ואתכם, הקוראים לספרו של ארנסטו‬

‫סאבטו, "יוצר אמיתי זה אחד שמתפרץ עם סכין נוטפת דם למסיבה של מרקיזים מאופרים",‬

‫הוא אומר בשמו של הסופר. מה הלקח? הירגו את המרקיזים, האליטות, המתנשאים. הירגו את‬

‫אנשי השמאל. אני, לורד ועוד כמה אליטיסטים מבינים את המטאפורה האומנותית, יש בינינו‬

‫כמה שמכירים את ההקשר שבו נכתבו הדברים (שלטון ריכוזי), השאר יפרשו את הדברים‬

                                                                                  ‫כפשוטם.‬

‫ובואו נפסיק פעם אחת ולתמיד עם הטענה הנגדית של השמאל שמסית כנגד ביבי. אני כותב עליו‬

‫דברים קשים מאוד כמעט מדי שבוע, אני חושב שהוא סכנה קיומית למדינה יותר מפיגועי הטרור‬

‫והוא הופך אפילו את אריק שרון ללגיטימי בעיני. אבל מעולם לא כתבתי, ואיש מהשמאל לא כתב,‬

                        ‫דברי שיטנה העלולים להתפרש כהתרת דם, כפי שאמנון לורד כתב נגדנו.‬



‫72‬
‫אמנון היקר, חבל אפילו לקרוא לך לחשבון נפש. אתה והמחנה שלך עסוקים בהדיפת חשבון‬

‫הנפש אלינו, "המחנה המתייסר". אם אתה דווקא רוצה לראות "סקטור שלם בישראל שחי‬

‫בשקר", התבונן בך ובחבריך החדשים, חוג מעריצי ביב, אנחנו בשמאל תמיד נהיה כאן בכדי‬

                ‫שתוכלו להאשים אותנו בכל. גיא כהן הוא מבקר התיאטרון של עיתון ה"עיר"‬




‫82‬
          ‫ביקורת בעקבות ההקרנה‬
             ‫בפסטיבל ירושלים‬
     ‫נחמן אינגבר - ידיעות אחרונות -ביקורת ראשונית בעקבות הקרנת הבכורה העולמית של הסרט‬

                                         ‫נחמן אינגבר - ידיעות אחרונות - סיכום הפסטיבל .‬

                                                                    ‫עירית שמגר - מעריב‬




‫92‬
             ‫יש גם קולנוע ישראלי‬
                           ‫ידיעות אחרונות‬
                            ‫נחמן אינגבר‬
‫הדגש אתמול בפסטיבל הקולנוע בירושלים הושם על סרטים שיוקרנו בקרוב בהקרנה‬

‫מסחרית, על ביקוריהם של אלן רודולף, כריסטופר המפטון והשחקן בוב הופקינס ועל הסרטים‬

                                                        ‫האיראניים של מוחסן מחמלבאף.‬

‫ובכל זאת, יש גם קולנוע ישראלי. סרטו של דן קציר מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב,‬

‫"יצאתי לחפש אהבה… תיכף אשוב", הוא סרט אישי, כמו-תיעודי, הנראה לפעמים כהמצאה‬

‫גמורה, אך נטוע עמוק בקרקע המציאות שלנו. מעין יומן קולנוע בהשראתו הברוכה של דוד פרלוב.‬

                           ‫סרט יפה, כואב, נוגע. צפו בו לכשיוקרן בטלוויזיה. חוויה מרשימה.‬




‫03‬
‫נחמן אינגבר, ידיעות אחרונות, מוסף 29 שעות, יום שני 12.1.19 עמ' 31‬


      ‫הפסטיבל - קולנוע ישראלי‬
             ‫בוגר ורגיש‬
     ‫"המקלחת", "ג'ני וג'ני", "שנים טרופות" –‬
                     ‫הסרטים שכדאי לזכור.‬
‫בפסטיבל הנוכחי הוכיח הקולנוע הישראלי שהוא כבר עבר מזמן את גיל ההתבגרות, ובכל תחום.‬

‫הסרט הקצר הטוב ביותר היה ללא ספק "המקלחת". הסרט מספר על רגע של הבנה אנושית בין‬

‫אב לבנו שהתרחקו, ועתה הבן נאלץ לרחוץ את אביו הזקן. רגישות, עדינות ויכולת ביטוי נפלאה‬
‫של בימאי ותסריטאי (דני הורוביץ). משחק שקשה לתאר טוב ומעמיק ממנו של יוסי ידין ומוני‬

                                                                            ‫מושונוב.‬

‫בתחום התיעודי המיבחר היה מדהים. הסרט הבולט בעיני היה "ג'ני וג'ני" של מיכל אביעד.‬

‫תיאור עצוב ונפלא של עולמן החברתי והתרבותי של שתי מתבגרות ישראליות טיפוסיות, הפורחות‬

                                     ‫מול המצלמה העדינה והמצטנעת של הבימאית. חוויה.‬

‫סרטו של דן קציר, "יצאתי לחפש אהבה… תיכף אשוב", הפתיע ברגישויותיו, טעמו, הטון‬

‫הקולנועי שלו וצניעותו. הישג בכל קנה מידה. בלט גם סרטה של דליה קרפל "אמיל חביבי,‬

                        ‫נשארתי בחיפה", דיוקן של אדם גדול, תרבות שורשית ואדמת מולדת.‬

‫"שנים טרופות" של אילנה צור ו"שפוי לא שפוי" של תמי גרוס ויובל כהן, השלימו את הרשימה‬

                                                                             ‫הנהדרת‬

‫של סרטים תיעודיים ישראליים, והשליכו אור הכרחי על תופעות קשות בחברה שלנו, הקשורות‬

                                                        ‫בהסתגלותן של קבוצות שוליים.‬

                                                                         ‫נחמן אינגבר‬




‫13‬
       ‫ביקורת כללית - בה יש גם‬
        ‫התייחסות לסרט שלי :‬

‫כלב בן דוויד - מסכם את עשרת ארועי התקשורת הגדולים של 12 , ובוחר את הסרט כאחד‬

                                                            ‫מעשרת הארועיים הגדולים.‬



‫טל רוזין - עתון העיר, מוסף מיוחד של קולנוע ישראלי- טל רוזין כותבת על הסרטים‬

                          ‫הדוקומנטרים של ישראל, ומתייחסת גם לסרט יצאתי לחש אהבה.‬



‫יובל נתן - ידיעות אחרונות - "קשה לכתוב דמהות" - כיצד התמודד הקולנוע הישראלי עם רצח‬

                                                                                 ‫רבין.‬



                     ‫יאיר רווה - עתון במחנה - מבקר הקולנוע והטלוויזיה של עתון זמן ת"א,‬

                        ‫בוחר להתמודד עם הסרט דווקא בעתון חיילים ולא בעתון זמן ת"א,‬

                                      ‫וכמובן שעולה השאלה מדוע בחר בגישה אמיצה זו ?‬




‫23‬
The good, the bad and

 the Bibi
Calev Ben-David



Is there anything more shallow, trivial and meaningless than those “top 10” lists that

reviewers draw up to look back on the past 12 months of films, records, books, etc?

Sure - most of what is regularly broadcast on our TV screens. Thus I have no

compunction at all in presenting this authoritative, completely objective look - in my

opinion - of the best and worst of the boob tube during 1997. Starting with:

     1. The Larry Sanders Show (Family Channel) - This catty behind-the-scenes look at

a TV talk show is simply one of the greatest sitcoms ever, and surely the best ever to

deal with the show-biz scene. Writet/star Gary Shandling is brilliant as the insecure,

ego-driven host. Inspired - it is said - by David Letterman. Even Better is Jeffery

Tambor as his monumentally dunderheaded cohost Hank Kingsley. The episode a few

weeks back in which Hank rediscovers his religious roots because he wants to hang

our at Steven Spielberg’s Shul was a priceless parody of Hollywood’s new Jewish

rediscovery fad.

     2. Law & Order (Family Channel) - There’s a whole slew of good crime shows

being produced by the American networks these days, but this New-York - based cops

& lawyers drama is superior to the fine NYPD blue and Homicide because it eschews

their tendency for soap opera-like personal plotlines - a legacy of Hill Street Blues -

to wisely focus on the moral dilemmas of working in the justice system. The recent

33
three-episode story line in which the Law & Order crew investigates the murder of a

Hollywood bigwig was a classic NY grit vs. LA glitz face-off.

     3. Diana’s Funeral - I was no fan of the late Princess Di, and I believe the English

monarchy because little more than an irrelevant bore after the Glorious Revolution of

1688. But there’s simply no denying that this royal send-off was a tremendous

television event, providing an emotional walto equal the broad-cast funerals of such

far more significant figures as JFK and Yitzhak Rabin. Elton Jhon’s moving

performance, Earl Spencer’s angry eulogy, the final flower-strewn drive of Diana’s

hearse were unforgettable TV moments.

     4. Pride & Prejudice (Channel 1) - The Jane Austen revival was climaxed by this

superb BBC - produced miniseries, whice if anything seemed too short at six hours.

Jennifer Elhe as Elizabeth and Colin firth as Mr. Darcy headed a brilliant cast in this

class act, which by my lights was even better that all of the highly touted Austen

asaptations that have been produced for the big screen during the past few years.

     5. Out For Lobe, Be Back Shortly (Channel 1) - There were a number of

outstanding locally, produced documentaries aired this year, but best was Dan Katzir’s

wry, funny and painful look at how this country’s recent political upheavals - in

particular the Rabin assassination - have playes havoc with his love life.

     6. Cracker (Channel 2) - This occasionally-run British series about a police

psychologist who has more than a few screws loose himself, would make this list just

on the merit of Robbie Coltrane’s searing performance as the deeply flawed hero. But

this is an all-around cracker of a show, which hopefully will return to our screens with

new installments soon.

     7. Florentine (channel 2) - I never thought I’d be putting an Israeli series on my

best 10 list, but this show about the lives and loves of hip, young Tel Avivans, has

34
beaten the odds. Creator/director Eitan Fox deserves special credit for bringing out the

best in Florentine’s talented young cast, and lending the production a visual pananche

rare for a locally-shot program.

     8. Friends (Family Channel) - It’s become fashionable in the US to dump on this

show now that it’s no longer as “in” as it was on its debut three years ago. But Friends

remains a top-quality sitcom, and as long as it boasts the adorable and irresistible (and

Jewish!) Lisa Kudrow, it will remain near the top of my list.

     9. The Knesset memorial session for the She’ar Yashuv helicopter crash - Our

national parliament usually provides us with some of our most sickening moments of

TV viewing, so it’s only fair to give it credit for one of its finest hours in recent years.

Both Binyamin Netanyahu’s and Ehud Barak’s speeches from the podium were

perhaps the finest addresses of their careers. If only our Knesset members could

sustain a fraction of the dignity and decorum this tragic occasion demanded of them.

     10. The Likud convention - in contrast to the above item, this on-air spectacle

represented a low point in our local political culture. Still, it made for great viewing;

as a television depiction of behind-the-scenes plotting, it ranked right up there with

the British miniseries House of Cards, and Limor Livnat’s defiant speech before a

hostile central committee crowd was a scene right out of Frank Capra movie.



ALTHOUGH I don’t have the stomach to write out a complete 10 worst television

shows of the year, there were certainly plenty of low points which could quality. For

my money, nothing was more painful than Channel 1’s misguided coverage of the

Maccabiah bridge collapse, which tastelessly combined - sometimes on the upbeat

opening ceremony with scenes of suffering from the site of the accident.



35
     A disaster on a different level was the prime minister’s televised address to the

nation immediately following the announcement of the results of the attorney-

general’s inquiry into the Bar-On affair. Bibi is still, on occasion, an inspired

television performer - witness his deft interview with Ilana Dayan last Sunday, in

which he smoothlu parried most of her pointed thrusts and never lost his poise. But in

the Bar-On broadcast, he simply went ballistic and delivered a tirade worthy of

Richard Nixon at the height of Watergate.

     Speaking of losing your marbles, Sara Netanyahu also deserves a TV booby prize

for her reported live-on-tape outburst during an interview with Dayan earlier this year.

We never got to see this censored bit of venom, but I strongly suspect this bit of

videotape will turn up eventually, most likely right before the next election.

     Any number of locally produced shows could also qualify for a “10 worst,” but

channel 2’s fleshy soap opera Fatal Money surely deserves special mention for sinking

to a near-pornographic level in order to attract viewers. As for the inexplicably

popular Dudu Topaz, his cheesy variety/talk show would also quality, even if ma’ariv

hadn’t run an expose earlier in the year proving that he’s cheated viewers by doling

out cash-and-gift prizes in rigged-from-the-start contests. (Remember the guy

photographed with a cardboard Michelle Pfeiffer?)

And what about 1998? Well, next year’s viewing is already looking up, as

Channel 1 will shortly be bringing us new episodes of the funniest adult comedy series

ever: The Simpsons. Cowabunga!




36
‫לב הקולנוע הישראלי- על הקולנוע הדוקומנטרי,‬


    ‫ישראל 12': הפואטיקה,‬
 ‫המימון, האמביציה, התעשייה‬
                                   ‫טלי רוזין, עתון העיר‬

‫…ולא שאנחנו צריכים להתבייש. רק למצוא את הפוקוס הנכון. יבול הסרטים הדוקומנטריים של‬

‫השנה האחרונה מצטיין לא רק בכמות, אלא גם באיכות. שתי דוגמאות: "שפוי לא שפוי" של תמי‬

‫גרוס ויובל כהן (בוגר המחלקה לקולנוע של "קמרה אובסקורה") ו"יצאתי לחפש אהבה, תיכף‬

‫אשוב" של דן קציר (אוניברסיטת ת"א). סרטים ראשונים, שונים מאוד, שכל אחד בדרכו עשה את‬

                          ‫העבודה: מרגש, מעורר מחשבה, הולך איתך גם אחרי שהסרט נגמר.‬

‫"שפוי לא שפוי" עוקב אחר דיירי "בית שלו", פרוייקט של איש אחד, שהקדיש את חייו לטיפול‬

‫אחר בנפגעי הלם קרב. על הסיבות שהביאו את גיבורי הסרט עד הלום (צבא, מלחמה) כמעט שלא‬

‫מדברים, אבל הן נמצאות שם כל הזמן, בצד שאלת האשפוז במחלקות סגורות ואפשרויות‬

                                                                       ‫השיקום הדלות.‬

‫הרבה אהבה ורכות יש בסרט: על עובדי הבית לדייריו, של גרוס וכהן לגיבוריהם, ושל כל אלה‬

                                                                               ‫לחיים.‬

‫דן קציר, שמצהיר על מסע חיפושים אחר האהבה, עושה את הדרך ההפוכה. מתחיל בלי כלום‬
‫(בלי סרט, בלי אהבה, בלי חיבור לשורשים) וגומר עם המון. מסע ההתבגרות המאוד אישי שלו‬

‫חושף ושורט את הרקמה הרגישה של קיומנו כאן. זה מתחיל בסבתא הפרטית שלו, שבסצנה‬

‫מצמררת מראה לו לראשונה את דרכונו מוחתם בדם של סבא אהרון, שנרצח בשנת 91' בשדה‬

‫התעופה - עובר דרך מה שנראה כאינספור פיגועים, יום גיוסה של חברתו הממררת בבכי על כתפי‬

‫כל בני משפחתה, ומסתיים בסצנה בלתי נשכחת של איריס, שלו, ושל נעה בן-ארצי, של כולנו,‬

‫בסיום קורס קצינות. הבכי, שנמצא בגרון כמעט חצי סרט, הופך בסיומו ליבבה של ממש. מסקנה‬

                                  ‫רביעית: נעשה כאן קולנוע דוקומנטרי טוב, איכותי ומרגש.‬




‫73‬
                     ‫יובל נתן, ידיעות אחרונות, מוסף 49 שעות, יום שלישי 12.11.4, עמ' 19-19‬




                ‫קשה לכתוב דמעות‬
     ‫איך רצח רבין בא לידי ביטוי בתרבות‬
               ‫הישראלית?‬
      ‫מבקרי "ידיעות אחרונות" סקרו את‬
‫ההתייחסויות לאירוע בתחומי היצירה השונים.‬
 ‫המסקנה: חלק גדול מהאמנים לא מצליח (או‬
      ‫כלל לא רוצה) להתמודד עם הטראומה.‬
                  ‫יוצאי דופן:‬
     ‫הציירים והצלמים, שלא הירפו מהנושא.‬
                ‫זה מתחיל לצוף‬
‫בסדרה "פלורנטין" נקשר הרצח לשבר אישי של הדמויות, ובכך הוא יוצא מהשיח‬
        ‫הפוליטי ונארג כחלק משמעותי מהביוגרפיה של כל אזרח במדינה.‬
‫במונחים של יצירה קולנועית וטלוויזיונית, רצח רבין הוא טראומה שהאימפקט שלה לא צץ‬

‫מייד. זה לא מאמר בעיתון. פה האירוע צריך לשקוע, להתעכל להיתרגם לפסים אומנותיים,‬

  ‫להצטלם ולהיערך, וזה לא קורה ביום אחד. ורק עכשיו, שנתיים אחרי, זה מתחיל לצוף פה ושם.‬

‫הסרט המדובר ביותר היה "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", שהיה פחות יצירה מקורית‬

‫ויותר תחקיר מאשים. מיכאל קרפין, יוצר הסרט, עורר הד נרחב, הביא הרבה רייטינג, אבל הסרט‬

         ‫היה מבולבל ובעייתי, עורר אי-נוחות בקרב הקהל השמאלני, ולא ייזכר כהצלחה גדולה.‬




‫83‬
‫בתחום היותר רגשי של העשייה הדוקומנטרית בולטים שניים: סרטו של דן קציר "יצאתי לחפש‬

‫אהבה", שרצח רבין הוא המהפך הדרמטי התת-קרקעי המתרחש בו, וגם "נביל והישאם", סרטה‬

‫של שרון שמיר, העומד בצל הטרגדיה. שניהם, אגב, קשורים לאותו מנוע פוליטי, ובשניהם רצח‬

                                                        ‫רבין מסמל את רצח האופטימיות.‬

‫בתחום היצירה הבדיונית, הדבר הבולט ביותר הוא הפרק של סדרת הדרמה "פלורנטין",‬

‫ששודר השבוע, בו נקשר הרצח בצורה מבריקה לשבר אישי של כל אחת מהדמויות המובילות. יש‬

‫מי שרואה בזה זילות האירוע הלאומי, אבל זו טעות אופטית. ב"פלורנטין" יוצא סוף-סוף רצח‬

‫רבין מהשיח הפוליטי המתלהם, ונארג, כמו בחיים ולא כמו במיתוס, כחלק משמעותי‬

                                       ‫מההתפתחות הביוגרפית של כל אזרח במדינת ישראל.‬

  ‫דווקא במסמך הטלוויזיוני החשוב ביותר ששודר בארץ – צילום הווידאו בו תיעד רוני קמפלר‬

 ‫את הרצח עצמו – הוא בגדר הוכחה ותו לא. בניגוד לתיעוד רצח קנדי, בו רואים בבירור את נשיא‬

         ‫ארצות הברית מחייך ומנופף לשלום לפני הירייה המפילה אותו, הסרט של קמפלר חשוך‬

  ‫ואינפורמטיבי לחלוטין. הנה יגאל עמיר, הנה האוטו של רבין, הנה רבין, והנה ההבזק שסיים את‬

 ‫חייו. אין דרמה טבעית, אין הבעות פנים. זו רק החתיכה החסרה בקולאז' המבהיל שקברנו כל כך‬

                                                                     ‫עמוק בתת ההכרה.‬




‫93‬
                        ‫נרקיסיסטי‬
                              ‫יאיר רוה, במחנה , 3 בדצמבר 1221‬


     ‫קציר מתיימר ללכת בעקבות יומניו של דוד‬
           ‫פרלוב, אבל נופל במלכודת הבנליות‬
‫לדן קציר יש טעם טוב. כסטודנט לקולנוע הוא התוודע לדוד פרלוב, גדול קולנועי ישראל, ומיד‬

‫החליט שהוא רוצה גם. את הערכתו לפרלוב הוא לא מסתיר: בסרט הבכורה שלו יצאתי לחפש‬

‫אהבה… תיכף אשוב הוא מודיע עליה מיד בהתחלה, בכותרת המקדישה לפרלוב את הסרט. אבל‬

‫מתברר שהוא למד מפרלוב רק דבר עיקרי אחד: לצלם כל הזמן, בכל מקום ובכל סיטואציה. מרגע‬

‫שקציר מפעיל את מצלמת הווידיאו שלו, הוא מבין שכל רגע בחיים, אם רק מתבוננים בו מהזווית‬

                                                                ‫הנכונה, הוא רגע קולנועי.‬

‫כלומר, מספיק להפעיל את המצלמה מספיק זמן ומשהו מעניין פשוט חייב לקרות. זה כנראה נכון,‬

‫כי יש ביצאתי לחפש אהבה לא מעט רגעים מוצלחים של תיעוד, רגעים שכוחם הוא בספונטניות‬

‫שלהם ובאופן הלא מודע בו נקלטו בעדשות המצלמה. גם הניסיון של קציר לכוון את הפוקוס של‬

‫הסרט על ניצוצות האהבה בינו לבין חברתו החדשה - כשברגע מתפוצצים אוטובוסים, וראש‬

‫ממשלה נרצח - יוצר סצינות בעלות הד פוליטי מעניין. אבל בסופו של דבר - אף על פי שהסרט‬

‫מציג שני גיבורים מקסימום לגמרי - מדובר עדיין בסרט סטודנטים שיצא משליטה. זו רק טיוטה‬

‫מעניינת לסרט. את הסרט האמיתי מהחומרים האלה עוד צריך לעשות. הבעיה העיקרית היא‬

‫הכמות המופרזת של הארציות המוצגת בו. הדרך היחידה לעשות סרט תיעודי-אישי-חושפני בגוף‬
‫ראשון ולהצליח בכך - ועוד אם אתה רק סטודנט צעיר בתחילת הדרך ולא סלבריטי שמנסה להציג‬

‫את עולמו הפנימי, שעשרות כתבות מגזין לא הצליחו לפענח - היא לעשות אותו פיוטי. ביצאתי‬

‫לחפש אהבה אין שנייה אחת של פיוט. אם כך, מה בדיוק היתה השפעתו של פרלוב, שסרטיו תמיד‬

‫פיוטיים ומציגים התבוננות ופרשנות חיצונית ומרעננת על אירועים יום-יומיים? קציר מנסה להגג‬

       ‫בקריינות על רקע התמונות, אך רוב הטקסטים שלו בנליים ואינם מוסיפים דבר לתמונות.‬




‫04‬
‫פגשתי את דן קציר לשבריר שנייה בפסטיבל ירושלים ועדינותו נגעה לליבי. דווקא סיקרן אותי‬

‫לראות איך בחור ביישן כל כך יכול לעשות סרט אישי שכזה, כמעט נרקיסיסטי. את העין לקולנוע‬

                                          ‫קציר כבר פיתח עכשיו צריך לעבוד על האישיות.‬




‫14‬
42

				
DOCUMENT INFO
Shared By:
Categories:
Tags:
Stats:
views:3
posted:7/27/2012
language:
pages:42