?????? ?? ?????? ???? ???? Eastenders ? Coronation Street

Document Sample
?????? ?? ?????? ???? ???? Eastenders ? Coronation Street Powered By Docstoc
					                                                                                                  ‫1‬
                                     ‫ייצוג וסטריאוטיפים‬
                                        ‫מאת דיוויד מקווין‬



                                                                                  ‫לכלי התקשורת יש‬
    ‫יכולת לייצג את העולם באופנים שונים. ומכיוון שכך, קיים מבחר כה גדול של דרכים שונות וסותרות‬
   ‫שבהן ניתן להבנות משמעות על אודות העולם, וחשוב מאד לדעת מה ומי אינם מובאים בחשבון, וכיצד‬
                    ‫מיוצגים בתקשורת חפצים, אנשים, מאורעות וקשרים שונים. (6891 ‪)Stuart Hall‬‬



                                                                                         ‫מבוא לייצוג‬


  ‫ייצוג הוא דימוי, שיקוף או שחזור של דבר-מה בעולם ה"אמיתי". הכוונה לחפץ, אדם, קבוצה או מאורע‬
       ‫אשר יוצגו או תווכו באופן כלשהו. כשמדובר בטקסט כתוב, קל לראות את התיווך הזה. הדבר יוצג‬
‫כסימנים על עמוד, או "מלים", שאיננו נוטים לבלבל בינן לבין הדבר עצמו. אך כשמדובר באמצעי תקשורת‬
   ‫כגון קלטות, דיסקים, קולנוע וטלוויזיה, נראה כאילו הייצוג דומה הרבה יותר לחוויית המציאות שלנו.‬
‫קלטת וידאו של חתונה, למשל, נראית מבחינות רבות כמו הדבר עצמו, ובוודאי שהרבה יותר מאשר תיאור‬
           ‫המאורע ביומן אישי (אף שמאוחר יותר, אפשר שהיומן ייראה כתיעוד "כן" יותר של המאורע).‬


   ‫מבחינה זו, הטלוויזיה מייצגת את עולם המציאות, ברמה שטחית, באופנים המקבילים לאופן שבו אנו‬
    ‫"מפרשים" חוויות דרך חושי הראייה והשמיעה שלנו. אנו מניחים בצדק כי צילום טלוויזיוני של ראש‬
‫הממשלה דומה מאד למראה הפוליטיקאי החי בעיני הצופים בו בעיניהם. אפשר שמעולם לא פגשנו באדם‬
  ‫בעצמנו, אך סביר מאד להניח שנצליח לזהותו ברחוב, בגלל החשיפה של דמותו בטלוויזיה. בדומה לכך,‬
 ‫קולו של ראש הממשלה יהיה "מוכר" לנו ממה ששמענו מדיווחי חדשות וראיונות עם האישיות הבכירה.‬

  ‫יחד עם זאת, החוויה הטלוויזיונית של צפייה בראש הממשלה לא תהא מבוססת על טוני בלייר "האיש",‬
   ‫אלא על מידע שנאגר ושודר בצורת דחפים חשמליים ונורה על גבי מרקע זוהר בחדר הסלון שלנו כסדרה‬
       ‫של נקודות צבעוניות. אנו נצפה בתמונות אלו לאחר שנבררו מתוך שעות על שעות של סרטי צילום,‬
    ‫וצומצמו לכדי מספר דקות (לכל היותר) של "בייטים" חזותיים ושמיעתיים. צילומים של הפוליטיקאי‬
 ‫בוועידות, למשל, ימוסגרו בקפידה, יוארו, ישולבו עם חומרים אחרים וימוקמו במקום המתאים בשידור,‬
    ‫בליווי פרשנויות וניתוח כדי להנחות את הצופה. ממש בדומה לאופן שבו חושינו מפרשים כל מאורע או‬
     ‫אדם, כמות עצומה של מידע לא תיכלל בייצוג זה. מה אירע ממש מחוץ לפריים של הצילום? אולי הוא‬
‫קורא מתוך חומר שמוצג בפניו על מסך. ייתכן שיש מישהו שמשוטט לו בלא מטרה ממש מחוץ לצילום, או‬
‫מפהק, או מוחא כפיים בהתלהבות. בכינוס פוליטי, ניתן למצוא לעתים קרובות קהל גדול של עסקנים, אך‬
     ‫הצופים בבית לא ישמעו ולו מלמול אחד מכיוונם, שכן המיקרופונים החד-כיווניים "שומעים" רק מה‬
                                                                         ‫שראש הממשלה אומר.‬
                                                ‫2‬


‫ניתן להרחיק לכת מעבר לכך ולראות כיצד כל הייצוגים, אפילו אלה של חושינו אנו, לעולם אינם מסוגלים‬
   ‫להכיל או למצות את מכלול התמונה המיוצגת. לפיכך, רק לעתים נדירות אנו טורחים לשאול את עצמנו‬
  ‫כיצד נראה קריין החדשות מלמעלה, או מאחור, או ברמה מיקרוסקופית. כל הייצוגים מכילים רק קומץ‬
  ‫ממה שיכול היה להיראות לעינינו, ולפיכך כולם מהווים הפשטות בררניות. בה במידה, יש לכל הייצוגים,‬
         ‫בהכרח, נקודת ראות אחת ויחידה, בכל נקודת זמן נתונה (מצלמה אחת בעמדה אחת, סופר אחד,‬
                                         ‫מיקרופון אחד או כמה מיקרופונים המעבירים "קול" אחד).‬


 ‫כל האמור לעיל ברור כל כך, עד כי קל לנו להתעלם ממכלול ההשלכות של העובדה כי כל הייצוגים הם (א)‬
   ‫בררניים, (ב) מוגבלים או ממוסגרים, (ג) חד-קוליים (היינו, מעמדה אחת בלבד), ו-(ד) מהווים תולדה של‬
      ‫עיבוד או תיווך מכאני. לא רק שכלל אינם מייצגים את התמונה כולה או את ההקשר כולו, הייצוגים‬
   ‫"מכילים" אחוז מאד זעום מהמכלול. יחד עם זאת, כיוון שהדברים אמורים גם באופן שבו אנו מייצגים‬
    ‫את העולם לעצמנו (הטלוויזיה וכלי התקשורת האחרים מחקים את תהליכי התפיסה שלנו עצמנו), אנו‬
‫נוטים להשלים עם העובדה בלא לשאול שאלות, ובהחלט מסוגלים לשכוח לגמרי כי ייצוגים אלה תווכו, או‬
                                                               ‫עובדו, בידי משהו שאינו אנו עצמנו.‬


   ‫ריצ'רד דאייר (1985) מזהה ארבעה מובנים שונים למונח "ייצוג" בהקשרו הטלוויזיוני. השימוש הראשון‬
  ‫במלה הוא, במובן שהותווה לעיל, כייצוג של העולם, בכפוף לסינון, לדגשים ולקודים טכניים ואסתטיים.‬
 ‫המובן השני של "ייצוג" הוא מידה מסוימת של ייצוגיות של העולם האמיתי, או המידה שבה הוא אופייני‬
     ‫או טיפוסי למציאות. האם ייצוגים טלוויזיוניים של נשים, ילדים, קבוצות אתניות, מעמדות שונים וכן‬
  ‫הלאה אמנם מאפיינים את הקבוצות הללו במציאות? מהמובן השלישי של ייצוג משתמע רעיון דמוקרטי‬
       ‫של מאבק למען זכויות הזולת. כאן עולה השאלה, מי מדבר בשמינו. דאייר ממחיש את הנקודה הזו‬
                                               ‫בהקשר של ייצוגי נשים בעולם של תקשורת גברית:‬
      ‫לגבי כל דימוי של אשה, חשוב לשאול מי מדבר בשם הנשים בנקודה זו. ברוב המכריע של המקרים,‬
  ‫התשובה תהיה גבר. אותו הדבר נכון לגבי קבוצות אחרות שאינן נכללות בזרם המרכזי של השיח בחברה‬
                    ‫שלנו. הטלוויזיה מדבר לעתים כה קרובות בשמנו, בלא לתת לנו לדבר בשם עצמנו.‬


        ‫לבסוף, כשאנו בוחנים את הייצוג, נודעת חשיבות רבה לשאלות של קהל, כיוון שניתן לטעון כי מה‬
   ‫שהתוכנית מייצגת בעיני הקהל מהווה את המשמעות המכרעת של הטקסט. השאלות שדאייר מציע לנו‬
                                                 ‫לשאול לגבי כל תוכנית טלוויזיה הן אפוא כדלקמן:‬
  ‫כיצד מפרשת התוכנית הזו את העולם? מה לטענתה טיפוסי לעולם, ומה חריג בו? מי מדבר באמת? בשם‬
                                                                          ‫מי? מה מיוצג בפנינו, ומדוע?‬



                                                                                 ‫ייצוג לפי טיפוסים‬


‫כלי התקשורת מבנים ייצוגים באמצעות סוג של דרך קיצור: שימוש בסוגים שונים של טיפוסים ומוסכמות‬
  ‫שקל לזהותם. ככלות הכל, אחד מעקרונות היסוד של כל תהליכי התקשורת הוא העובדה שהייצוגים הם‬
 ‫מוגבלים ומפושטים, ושניתן לפרשם באמצעות קודים מוכרים. בלא הקודים או המוסכמות הללו, לא ניתן‬
      ‫היה "לקרוא" את הייצוגים, כיוון שכל אחד מהם היה אידיומטי (קרי, ייחודי). תארו לעצמכם דיווח‬
                                                ‫3‬


‫חדשותי שמצולם מכל זווית מצלמה אפשרית, או אופרת סבון שבה הדמויות אינן דומות למישהו שנתקלנו‬
                                                                                ‫בו על המסך אי-פעם.‬


‫אליבא דברטון (1885), כלי התקשורת אחראים לייצוגן של קבוצות חברתיות על ידי בניית טיפוסים שונים‬
‫של בני-אדם, המורכבים מרכיבים חוזרים-ונשנים, כגון מראה חיצונית והתנהגות. הרכיבים הללו כרוכים‬
   ‫במשמעויות הקשורות לאופי, מערכות יחסים והאופן שבו אנו אמורים לראות ולהעריך את הטיפוסים.‬
                                            ‫ברטון מבחין בין שלוש רמות שבהן מתרחש תהליך זה:‬


‫טיפוסים שניתן למצאם בטלוויזיה, כגון החנווני, או הזקנה האקסצנטרית שפותרת תעלומות פשע, ניתנים‬
 ‫לעתים קרובות לזיהוי בלא שיהוו בהכרח סטריאוטיפים. לפי ברטון, אפשר שהסיבה לכך היא שמתוויהם‬
 ‫אינם מצוירים בקווים מספיק "חדים" – לעתים אין להם מקבץ ברור של מאפיינים המחוזק על ידי שנים‬
‫ארוכות של חזרה (כמו הצרפתי חובש הברט, הרוכב על אופניים עם שרשרת של בצלים מסביב לצווארו) –‬
‫או (כמו במקרה של הבלשית הקשישה) שהם כה מסוימים, ומתוארים במידה כה רבה של פירוט, עד כי לא‬
                                              ‫ניתן להקיש מהם אל קבוצה אמיתית כלשהי בחברה.‬


 ‫סטריאוטיפים קשורים תמיד בקשר אמיץ לסוגיות של ייצוג. ה"סטריאוטיפ" היה במקור חתיכה של לוח‬
 ‫ממתכת ששימש במטרה להבטיח שכל חתיכות המתכת הבאות ייחתכו בדיוק באותה מידה. כיום, המונח‬
  ‫"סטריאוטיפ" משמש במובן של חזרה מתמשכת על רעיונות אודות קבוצות של אנשים בכלי התקשורת.‬
   ‫מדובר בשימוש בתכונה או מאפיין בולטים, שההנחה היא כי הם חלים על קבוצה שלמה, ולהפוך אותם‬
 ‫למייצגים של הקבוצה כולה. ייצוגים פשטניים אלה של הופעה חיצונית, אופי ואמונות מתבססים במהלך‬
‫שנים של חזרה בכלי התקשורת, כמו גם באמצעות הנחות בשיח היומיומי. סטריאוטיפים מתאפיינים בכך‬
  ‫שניתן לזהותם באופן מיידי, בדרך כלל באמצעות פרטים חשובים בהופעה החיצונית. הם קישרו לעצמם‬
                ‫שיפוטים סמויים אודות קבוצה מסוימת (מסרים ערכיים חבויים). כפי שמציין ברטון,‬
       ‫סטריאוטיפים אינם רעים בהכרח כשלעצמם – הדבר תלוי באופן שבו משתמשים בהם ובשיפוטים‬
      ‫הערכיים שהם חושפים. לדוגמא, ניתן לומר שפרסומת של "בטיחות בבית" הכוללת סבתא הנשענת‬
   ‫בנוחיות בכסא מתנדנד, ואשר משמשת כדי להזהיר ילדים מפני הסכנות הגלומות בשקעים החשמליים‬
  ‫בבית, היא בהחלט בסדר. היא מייצגת את סבתא כנדיבה וזהירה. היא משמשת למטרה חשובה מבחינה‬
  ‫חברתית. כמובן שהשאלה, אם נשים מבוגרות מעונינות להיראות בדרך זו, מהווה כבר עניין אחר לגמרי.‬


 ‫במקרים בהם הדימוי של אדם מסוים מעוות עד לכדי נקודה שבה הוא נראה מגוחך, גרוטסקי או מרושע,‬
  ‫ניתן לתאר סטריאוטיפים שכאלה כקריקטורות (מונח השמור בדרך כלל לדימויים מופרזים או מלגלגים‬
  ‫במתכוון של בני אדם). תיאורים נאציים של היהודים, למשל, או "חרצופים" של פוליטיקאים מסוימים‬
                                                         ‫מהווים דוגמאות ברורות לקריקטורות.‬


  ‫ארכטיפים, לדעת ברטון, הם הדוגמא הקיצונית ביותר לטיפוסים, ואף הם מעוגנים עמוק מאד בתרבות.‬
‫מדובר בגיבורי-העל, בגיבורות ובנבלים שמייצגים בצורה הקיצונית ביותר את האמונות, הערכים ואולי אף‬
       ‫הדעות הקדומות של החברה ברמתם העמוקה ביותר. "סופרמן" הוא ארכטיפ, ממש כמו כל גיבורי‬
                             ‫המיתולוגיה. דמויות ארכטיפיות אינן מתגלות בז'אנרים מסוימים בלבד:‬
          ‫לדוגמא, הנבל תאב-הכוח שמעונין להשמיד את העולם עשוי להתגלות בספרי מתח, מדע בדיוני‬
                                                ‫4‬


    ‫או אימה. תכונות של אופי או יופי, טוב או רוע, מתוארות בצורה החדה והמודגשת ביותר בארכטיפים‬
                         ‫אלה. מדובר בחומרים שמהם נבנים ספרי קומיקס, תוכניות טלוויזיה זולות,‬
 ‫או סרטים דלי-תקציב. ניתן אולי ליהנות מהם בסיפור, יהא המדיום אשר יהא, אך הם גם לוקחים אותנו‬
                                                           ‫אל ממלכת הפנטזיה. (0991 ‪)Burton‬‬



                                                                                      ‫סטריאוטיפים‬


    ‫במחקרי תקשורת ותרבות, כמו גם בפסיכולוגיה החברתית, החשוב מבין שלושת סוגי הייצוג הרווחים‬
‫שתוארו בידי ברטון הוא הסטריאוטיפ, כיוון שסטריאוטיפים ממחישים גישות ויחסי-כוחות חשובים כלפי‬
    ‫קטגוריות של אנשים בחברה מסוימת בזמן נתון. קטגוריות אלו כוללות לאום, "גזע", מין, מעמד, גיל,‬
                                            ‫העדפה מינית, מקצועות וקבוצות חריגות (כמו נרקומנים).‬


    ‫טסה פרקינס הגדירה סטריאוטיפים כמושגים (של קבוצה חברתית מסוימת) על קבוצה אחרת, אשר‬
‫מולידים מבנים תפיסתיים פשוטים אשר מסווים לעתים קרובות את המורכבות שבתמונה, ומבוססים על‬
 ‫"תהליך שיפוטי נחות) (קרי, תהליך שבמובן מסוים אינו רציונלי לגמרי). היא טוענת כי, בניגוד לתפיסות‬
                                                                     ‫מקובלות של סטריאוטיפים,‬


      ‫‪ ‬סטריאוטיפים אינם תמיד "מסולפים": בוקרים אכן חובשים כובעים, כמה הומוסקסואלים אכן‬
  ‫צובעים את שערם, אנשי עסקים רבים אכן מעשנים סיגרים, וכן הלאה. השאלה המענינת היא, באיזו‬
   ‫מידה קבוצות חברתיות מסוימות מאמצות אותות סטריאוטיפיים במודע, במטרה לזהות את עצמן,‬
     ‫ובאיזו מידה כלי התקשורת מנצחים על אקט התקשורת החברתית המכוון הזה או מחזקים אותו.‬
  ‫‪ ‬סטריאוטיפים עשויים להיות חיוביים, לפחות במידה חלקית: הגרמנים ידועים כדייקנים, הצרפתים‬
  ‫כמאהבים דגולים, השחורים כמעולים בספורט, וכן הלאה. עם זאת, המחמאות הללו הן כמעט תמיד‬
    ‫מסויגות מאד – הגרמנים עשויים להיראות כיעילים באופן חסר רחמים, הצרפתים כמכורים למין,‬
                        ‫והשחורים כספורטאים מעולים כיוון שמדובר ביכולת גופנית, ולא שכלית.‬
   ‫‪ ‬הם יכולים לחול על הקבוצה החברתית שלנו עצמנו: לאנגלים יש מספר דימויים סטריאוטיפיים של‬
     ‫עצמם (החל מהפועל הלונדוני המחוספס והחביב וכלה באציל המעודן). באותה המידה, לנשים יש‬
                 ‫תפיסות סטריאוטיפיות על נשים, שחורים עשויים לחשוב בצורה גזענית, וכן הלאה.‬
        ‫‪ ‬הם אינם קשורים תמיד לקבוצות מדוכאות: ישנם סטריאוטיפים על אריסטוקרטים כיהירים‬
    ‫ומתנשאים, על אמריקאים כקולניים, וולגריים וחצופים, על גברים כחזירים שוביניסטיים ועוד על‬
                          ‫קבוצות רבות אחרות שנחשבות לדומיננטיות בחברה, מבחינות מסוימות.‬
‫‪ ‬הם אינם נוגעים תמיד לקבוצות מיעוט שאנו כמעט ואיננו מתנסים במגע עמן: סטריאוטיפים על נשים‬
  ‫וגברים, שכולנו צברנו נסיון עמם, הם נפוצים מאד. כשאנו סוברים כי הסטריאוטיפים חלים רק על‬
    ‫קבוצות מיעוטים מרוחקות וזרות, אנו מטשטשים את הדרכים בהן משפיעים הסטריאוטיפים על‬
                                                      ‫התקשרויותינו היומיומיות עם הזולת.‬
                                              ‫5‬


     ‫‪ ‬הם עשויים להיות פשוטים ומורכבים בעת ובעונה אחת: סטריאוטיפ "הבלונדינית המטומטמת",‬
       ‫שמרילין מונרו היתה נציגתו המפורסמת ביותר, משלב באופן פרדוקסלי בין העדר אינטליגנציה‬
   ‫וערמומיות; תום ילדי ומיניות; נאיביות ויכולת מניפולטיבית; מעמד מנוצל ונחות והערצת המונים.‬
‫‪ ‬הם אינם נוקשים או מקובעים: סטריאוטיפ הפועל הבריטי החבוש בכובע לבד ומצביע "לייבור", שאינו‬
           ‫מפסיק לשבות, משנות הששים נהפך לסטריאוטיפ המעמד הפועל המבוסס, הצרכני, המצביע‬
    ‫"שמרנים" והדואג לעצמו ולרכושו בשנות השמונים. סטריאוטיפים מתפתחים ומשתנים כיוון שהם‬
       ‫קשורים למאבקי כוח שהיקפם וצורתם עשויים להשתנות עם הזמן. סטריאוטיפ כללי (של הגבר‬
          ‫הלטיני) קיבל מיקוד ספציפי ושלילי במהלך מלחמת פוקלנד בין בריטניה לארגנטינה ב1985-.‬
       ‫סטריאוטיפ שלילי זה נשכח עד-מהרה על ידי כלי התקשורת שטיפחוהו, עם התעמעמות זכרונות‬
                                                                                  ‫המלחמה.‬
 ‫‪ ‬איננו פשוט "מאמינים" או "כופרים" בסטריאוטיפים: הם יכולים "לעבוד" עלינו, או להעביר לנו מסר‬
    ‫מסוים, בלא שבהכרח "נסכים" עמם. אדם אירי יכול "לתפוס" בדיחה על אירים, או אפילו לצחוק‬
                        ‫ממנה, בלא שבהכרח יאהב אותה או יסכים למסר שהיא מעבירה על בני עמו.‬
   ‫‪ ‬הם אינם בהכרח משפיעים על ההתנהגות והגישות שלנו: ניתן "להחזיק" בסטריאוטיפ בלא להאמין‬
      ‫שהוא נכון. תגובת הצופה לסטריאוטיפ נתון תהא תלויה במערך מורכב של התנסויות חברתיות,‬
                                                                     ‫הסטוריות ואישיות.‬


   ‫פרקינס עומדת על כך שהאופן שבו היא רואה את הסטריאוטיפים אינו כורך בחובו התכחשות לחשיבות‬
‫הסטריאוטיפים כחלק מהמנגנונים השונים של בקרה אידאולוגית מלמעלה. הסטריאוטיפים, כפי שהראינו‬
   ‫לעיל, עובדים ביחס לקבוצות, לרוב לטובת הקבוצות השליטות. זאת ועוד, סטריאוטיפים גורמים לעתים‬
  ‫קרובות לתפיסות שליטות שכאלו להיראות "טבעיות" או "נורמליות", ואינם מהווים תוצאה של תהליך‬
      ‫הבניה שיטתי. על אף הסייגים דלעיל על הנחותינו המקובלות, הסטריאוטיפים עדיין נחשבים בעיני‬
    ‫פרקינס לבלתי-מדויקים (בהיותם בררניים מבחינות חשובות) וכן למקור של דיכוי חברתי (כיוון שהם‬
                                                ‫מסווים את הסיבות האמיתיות לשליטה החברתית).‬
                                                                                   ‫ניתוח תוכן‬


   ‫חלק ניכר מהמחקרים שעסקו בשימוש בסטריאוטיפים בכלי התקשורת נעזרו בניתוח תוכן. ניתוח תוכן‬
‫הוא שיטה סטטיסטית לאיסוף נתונים על מספר טקסטים. הדבר עשוי להיעשות בצורה פשוטה, כמו מניית‬
      ‫מספר הפעמים שבהן אשה או גבר מופיעים במטבח במספר נתון של פרסומות בטלוויזיה. המספרים‬
   ‫מבוטאים בדרך כלל בצורת אחוזים. מחקר שערכו דומיניק וראוך (1985, מצוטט ב-4991 ‪ )Fiske‬גילה‬
        ‫למשל, ש%3- מהגברים, בהשוואה ל%15- מהנשים, הופיעו במטבחים בפרסומות בטלוויזיה. אלה‬
  ‫שמשתמשים בניתוח תוכן טענו לעתים כי מדובר בטכניקה מחקרית אובייקטיבית ואמפירית. המבקרים‬
‫מצביעים על הבעייתיות שבהסכמה על הקטגוריות שישמשו את החוקרים. כיצד מישהו יכול להעלות טענה‬
    ‫מדעית כאילו מנה את מספר הדמויות הנשואות, הרווקות, המושכות או הדוחות, העשירות או העניות‬
 ‫במספר כלשהו של תוכניות? כיצד ניתן להסכים על המונחים הללו או להחילם על טקסטים שבהם המידע‬
                    ‫אינו זמין (במקרים בהם מעמדו המשפחתי של האדם אינו מוגדר מפורשות, למשל)?‬
                                               ‫6‬


‫יתר על כן, לעתים ישנן בעיות בשימוש בנתונים סטטיסטיים גלמיים לצורך הסקת מסקנות. אם ג'רי חובט‬
  ‫בטום בראשו 95 פעמים בעזרת מחבת, האם ניתן לומר ש95- "מעשי אלימות" חייבים להתווסף לסיכום‬
‫היומי של גילויי אלימות בטלוויזיה? אם מתגלה שפוליטיקאי אחד משתמש במלה "שלום" לעתים קרובות‬
    ‫יותר מפוליטיקאי אחר (תרגיל שבוצע במהלך אחד העימותים הטלוויזיוניים בין ניקסון לקנדי), האם‬
      ‫מעיד הדבר על כך שהמדיניות שלו תחתור ביתר אדיקות להסדר שלום? כמה מהבעיות הללו ייבחנו‬
                      ‫בהמשך בקשר למחקרים השונים שנערכו על השימוש בסטריאוטיפים בטלוויזיה.‬



                                                                           ‫סטריאוטיפים מיניים‬


       ‫במחקר הראשון שהשתמש בניתוח תוכן כדי לבחון את ייצוג הנשים, החוקרים פשוט מנו את מספר‬
  ‫ההופעות או האזכורים של נשים בטלוויזיה, ברדיו או בתקשורת הכתובה. במאמר מפורסם משנת 9985,‬
‫סיכמה גיי טוכמן את המחקרים הללו לאורך תקופה של 11 שנה, וטענה כי הנשים "מחוסלות באופן סמלי‬
 ‫על ידי כלי התקשורת באמצעות העדרן, גינוין או הצגתן כחסרות חשיבות". בשידורי שעות השיא, התגלה‬
‫כי יחס הגברים לנשים הוא 5:3. הנשים היוו רק %21 מהדמויות בכל אופרות הסבון, הסדרות והדראמות.‬
 ‫השעשועונים והחידונים הוצגו, כמעט בלא יוצא מן הכלל, בידי גברים, ובמקרים שהיו פנלים, הם הורכבו‬
                                         ‫ללא יוצא מן הכלל משלושה גברים ואשה אחת (8891 ‪.)Gill‬‬


  ‫חוקרים אחרים הגיעו למסקנות דומות. הסוציולוגים שטרנגלנץ וזרבין ניתחו תוכניות טלוויזיה לילדים‬
‫ב1985-, וגילו שהיחס בין גברים לנשים היה 5:1. הגברים היו בדרך כלל תוקפנים וקונסטרוקטיביים, וזכו‬
   ‫לגמול על מעשיהם, בעוד שהנשים היו סבילות וכנועות, וזכו לגמול על הימנעותן מפעולה. במחקר שנערך‬
‫לצורך הסדרה "לב העניין" של הבי-בי-סי ב9985-, התגלה כי בחדשות, רק %5 מהנושאים ראויים להיחשב‬
 ‫כ"סוגיות נשים" (הקושי בהגדרת הקטגוריות בולט כאן מאד), ורק %8 מהמומחים שרואינו היו נשים, וכי‬
        ‫מבין אלה שרואינו בזכות משלח-ידם, כגון פנסיונרים, סטודנטים, מנהלים, פעילים בארגוני עבודה‬
                                                                       ‫ואחיות, רק %1.5 היו נשים.‬


‫ב1885-, ניהל גאי קמברבאץ' פרויקט מחקרי רחב-יריעה למען "מועצת תקני השידור" הבריטית, וגילה כי‬
  ‫היחס בין גברים לנשים בפרסומות עמד על 5:1, וכי ברוב המכריע של הפרסומות – %89 – נעשה שימוש‬
  ‫בקול גברי. עוד התגלה, כי נעורים ויופי היו התכונות האופייניות של נשים בפרסומות: רק רבע מהנשים‬
          ‫שהוצגו בפרסומות נתפסו כבנות שלושים ומעלה, בהשוואה לשלושה רבעים מבין הגברים, בעוד‬
        ‫שהקטגוריה של הדוגמן/ית הרזה או ה"אידאלי/ת" חלה על יותר משליש מהנשים, לעומת עשירית‬
  ‫מהגברים. יתרה מזו, הגברים הוצגו כמועסקים בשכר בשיעור גבוה פי שניים מאשר הנשים, וכשהגברים‬
‫הוצגו במקומות עבודה, האופן שבו תפקדו בעבודתם היווה חלק בלתי-נפרד מהמסר הפרסומי. בניגוד לכך,‬
                              ‫כשנשים הופיעו במקומות עבודה, הושם דגש על מערכות היחסים שלהן.‬


‫המשותף לכל מחקרי ניתוח התוכן הללו הוא החשש כי הנשים אינן מוצגות בצורה נכונה, כי ייצוגי הנשים‬
‫בכלי התקשורת אינם משקפים נשים אמיתיות ואת התפקידים שהן ממלאות בחברה של ימינו. החוקרים‬
       ‫שאלו את עצמם מדוע, למשל, ממשיכים המפרסמים להשתמש בייצוג של "המשפחה" (בעל עובד,‬
                         ‫"עקרת-בית" ושני ילדים), כשרק %1 מתושבי בריטניה מתגוררים בבית שכזה?‬
                                                 ‫7‬




      ‫כפי שמציין בראט, הממצאים של ניתוחי תוכן כאלה מהווים מדדים גסים למדי של הסטריאוטיפים‬
    ‫המיניים. הם אינם משקפים את המגוון הרחב של סטריאוטיפים מיניים, כגון "החותנת", "המזכירה",‬
    ‫"נערת הטלפון" וכן הלאה. כמו כן, הם אינם ממצים את המורכבות של השימוש בסטריאוטיפים. כמה‬
   ‫מהמגבלות של ניתוח התוכן זכו להכרה מצד החוקרים עצמם, ובכמה מקרים הם התמודדו עמן כיאות.‬
      ‫למרבה ההפתעה, גילה גאי קמברבאץ' במחקר הפרסום שלו כי לגברים היה סיכוי גבוה יותר להופיע‬
       ‫כטבחים מאשר נשים – %13 לעומת %11. עם זאת, כשהגברים בישלו, הדבר הוצג כפעילות מיוחדת‬
                                                                             ‫התובעת מיומנות.‬


    ‫על אף ההכרה בבעייתיות המחקרים הללו, שהולכת ומוצאת ביטוי בניתוחי התוכן, מחקרים כמותיים‬
     ‫תמיד יחמיצו את המורכבות שניתן למצותה במחקרים איכותיים. נשים רבות יותר הוצגו בישיבות‬
 ‫דירקטוריונים בשנים האחרונות, למשל, אך כיצד הן הוצגו? העיתונאית ג'ודית וילאמסון, שכתבה מאמר‬
                                          ‫בכתב-העת לנשים "קוסמופוליטן" ב1885-, דנה בסוגיה:‬
‫הפמיניסטיות זעקו זה מכבר כנגד הצגת הנשים כרעיות, אמהות, טבחיות ומנקות: ידוע לנו שאנו‬
  ‫מסוגלות לעשות יותר מאשר מאכלים נאים לבעל. אולם הנשים מהפרסומות של ימינו דומות לחלום של‬
    ‫שנות השבעים שנהפך לסיוט. בעוד שפעם השתוקקנו לראות אשה נושאת תיק מסמכים, יושבת בראש‬
         ‫ועדה או משוחחת בשני טלפונים, הרי שדומה כי הפרסום של ימינו מלא בנשים זוהרות, דינמיות‬
                                        ‫ותוקפניות, המביסות תמיד את הגברים במשחק שלהם עצמם.‬
     ‫אך יש משהו שברירי להחריד ביציר זה של שנות השמונים המאוחרות: היא מוצגת בה-בעת‬
‫כאשה חזקה, אך תמיד גם על סף שבירה. אחת מהפרסומות המאלפות ביותר היתה פרסומת לנעליים, שבה‬
  ‫אנו רואים אשה העוברת דרך משרד כדי לנעוץ מכתב פרידה "אישי וסודי" על העניבה של הבוס, לוקחת‬
‫שני כדורים קטנים מהצעצוע המשרדי שלו, ולאחר מכן כמעט הורסת את היציאה הגאה שלה כשעקב נעלה‬
   ‫נתפס בסף הדלת. אנו רואים שהגבר מתחיל לגחך בהתנשאות – אך היא משחררת את הנעל ושומרת על‬
                                ‫קור-רוחה. הסיסמא: "אם יישבר משהו, זה לא יהיה עקב הנעל שלנו".‬
   ‫"האשה הקשוחה" מנצחת בתרחיש זה. אך הדבר שהפרסומת באמת משחקת עליו הוא הפחד‬
  ‫ליפול. רק העקב המסוים מציל אותה מהשפלה; לא ייתכן כל סוף אחר. אנו אמורים להתמוגג מהעובדה‬
               ‫שהיא מנצחת. אך אף אחד אינו שואל, מי בכלל רוצה להיות בנעלי הדמות המרושעת הזו?‬


    ‫אותו מאמר מצביע על האופן שבו ניתוח תוכן "אובייקטיבי" (שעשוי להצביע על עלייה בשיעור הנשים‬
      ‫בעמדות כוח) יכול לתת בידינו רק חלק מהתמונה השלמה. מחקרים שנערכו ב"מרכז לחקר התרבות‬
‫בת-זמננו", ששורשיהם התיאורטיים מעוגנים בסמיוטיקה ובסטרוקטורליזם, השתמשו בשיטות איכותיות‬
       ‫לחקר ייצוגים של נשים בכלי התקשורת, וגילו כי הם מכילים את אותו סוג של סתירות שמתוארות‬
   ‫(ב"סגנון" שונה) במאמר מה"קוסמופוליטן". התגלה כי השפה והשאיפות הפמיניסטיות הוטמעו ושולבו‬
      ‫בתוך עולם גברי. המפרסמים השתמשו באוצר המלים של זכויות הנשים – מלים כגון זכויות, בחירה‬
   ‫וחירות – באופן שרוקן אותן ממובנן הפרוגרסיבי, במטרה למכור מוצר. ג'יל (9985) טוענת כי מפרסמים‬
 ‫משתמשים בשפה פמיניסטית מסורתית, כמו בדוגמה של "הזכות לבחור" (בקשר לסוגיית ההפלות) כך ש-‬
        ‫מה שהיווה תביעה פוליטית קיבוצית ביסודה, צומצם לכדי מחאה אישית.... טרנספורמציה זו של‬
      ‫המשמעות הפכה את הרעיון הפמיניסטי כי "האישי הוא פוליטי" על ראשו – על ידי צמצום התביעה‬
                                                            ‫הפוליטית למונחים של אינטרס אישי.‬
                                                 ‫8‬


   ‫תפקידי הפנטזיה השונים שמשחקות נשים רבות בפרסום, כולל זה של "הדירקטוריונית" שמביסה את‬
‫עמיתיה הגברים במאבק מוחות, הותקפו כמנותקים מהמציאות. נשים מעטות מגיעות למשרה ניהולית כה‬
   ‫בכירה, והדמות של אשת העסקים דקת הגזרה והמצודדת במידה לא-מציאותית משקפת אולי תשוקות‬
‫גבריות יותר מאשר שאיפות נשיות. הביקורות הללו הועלו כנגד פמיניסטיות "ליברליות", שכמה מהן טענו‬
     ‫כי באמצעות שינוי הייצוגים של הנשים בכלי התקשורת, תוכל החברה – בחלוף הזמן – ללמוד לשנות‬
‫תפקידי מין מסורתיים. על פי מבקרי הגישה, הפמיניזם הליברלי – ממש כמו שיטת ניתוח התוכן שנקשרת‬
‫אתו לעתים קרובות – אינו מכיר בעובדה שבמקרים רבים, סטריאוטיפיים שליליים לכאורה עשויים לבטא‬
     ‫יחסים חברתיים אמיתיים ברמה פשטנית וסמלית. מכאן שסטריאוטיפ הבלונדינית המטומטמת, כפי‬
     ‫שטוענת טסה פרקינס, מרמז למעמד הנחות של הנשים בחברות המערב, ובמובן זה הוא מדויק למדי.‬
                                                                   ‫בראט מסכם את העמדה הזו:‬
 ‫בדרך כלל, הנשים בהחלט מוצאות עצמן בתפקידים שנתפסים כתובעניים פחות מבחינה אינטלקטואלית.‬
  ‫הנשים אכן מוגדרות לעתים קרובות במונחי המידה שבה הן מושכות גברים מבחינה גופנית. אולם, כפי‬
 ‫שטוען ריצ'רד דאייר, הסטריאוטיפ מרחיק לכת מעבר לכך, ומרמז לכך שהבדלים אלה הם מולדים – הם‬
 ‫מעידים על הבדלים "טבעיים" בין המינים. הוא משקף, או מחזק, את התפיסה לפיה מעמדן החברתי של‬
     ‫הנשים נגרם על ידי הבדלים בנטיותיהן ויכולתן. בעשותו כן, הוא מונע מאיתנו לראות את האפשרות‬
   ‫שהבדלים אלה מהווים תוצאה של מעמדן הנחות בחברה גברית. לפיכך, הוא מבלבל בין סיבה למסובב,‬
     ‫ובעשותו כן, משרת את הפונקציה האידאולוגית של הצגת קיפוח הנשים כדבר צודק, קביל ולגיטימי.‬
‫סטריאוטיפ "הבלונדינית המטומטמת" אינו שגוי בהכרח, אפוא, שכן הוא משקף את המציאות של חוויית‬
                   ‫הניצול הנשית, אך בעשותו כן, הוא גורם לה להיראות כמציאות בלתי-נמנעת וטבעית.‬


    ‫ברור שמדובר בתחום שנוי במחלוקת, שבו קל להציג מקרה של ביצה ותרנגולת בלא פתרון ברור. מכל‬
          ‫מקום, ניתן להצביע על הניגוד בין עמדתן של הפמיניסטיות הליברליות לבין זו של הפמיניסטיות‬
     ‫ה"רדיקליות", שלדידן חוסר השוויון בין המינים הוא שיטתי ומעוגן ביחסים פטריארכליים. היחסים‬
  ‫הללו, הסקסיסטיים ביסודם – כך טוענות הפמיניסטיות הרדיקליות – הם המאפיין המגדיר המרכזי של‬
  ‫החברה, ולא ניתן לשנותם פשוט על ידי שיפור החקיקה של שוויון הזדמנויות או השמת נשים רבות יותר‬
       ‫בתפקידים בולטים או בכירים יותר בכלי התקשורת. על פי הטענה, כלי התקשורת נתונים בבעלותם‬
   ‫ובשליטתם של גברים, והם משמשים כדי לשקף את דימויי הנשים שגברים אלה חושקים בהן. הסוגיות‬
  ‫הנוגעות לחיי הנשים – כולל אפליה במקום העבודה ובהשכלה, הטרדה מינית, הבעיות הכרוכות בטיפול‬
    ‫בתינוקות, בידוד חברתי וגישת המשטרה כלפי מקרי אונס – נדחקות לשוליים או מאבדות מחשיבותן.‬


‫מאידך גיסא, פמיניסטיות "סוציאליסטיות" מפנות אצבע מאשימה כלפי הקפיטליזם (ולא הגברים גרידא)‬
 ‫כמבנה כלכלי האחראי לניצולן וקיפוחן של הנשים בחברה. טראולר (8985) מסכמת את נקודת הראות של‬
                                                           ‫הפמיניזם הסוציאליסטי, כדלקמן:‬
    ‫הנשים משקיעות את כוח-העבודה שלהן בלא תמורה ראויה. הן משרתות צבא שלם של פועלים שניתן‬
  ‫לקראם לעבודה כשמתעורר בהם צורך, ולאחר מכן לשלחם בחזרה הביתה. הן מועילות למעמד של בעלי‬
       ‫ההון לצרכי רבייה; הן מביאות לעולם את הדור הבא של פועלים. בנוסף לכך, הן מסייעות בהזנתם‬
 ‫והשקטתם של הפועלים ממין זכר בכך שהן מספקות להם בית נוח, ארוחות ושירותים מיניים. לבסוף, הן‬
                     ‫מנוצלות בידי הקפיטליזם, ברמה הגבוהה ביותר, כצרכניות וכאוביקטים מיניים.‬
                                                 ‫9‬


                                                                                          ‫פורנוגרפיה‬


           ‫נשים רבות רואות בפורנוגרפיה את הביטוי הברור ביותר לניצול הנשים והשפלתן בידי החברה‬
 ‫הפטריארכלית-קפיטליסטית. האדם העשיר ביותר בבריטניה של אמצע שנות התשעים היה פול ריימונד,‬
   ‫ששלט בכמחצית משוק הפורנוגרפיה, וצבר הון של 9.5 מיליארד ליש"ט. כיום, מגלגל ענף הפורנוגרפיה‬
     ‫בבריטניה יותר מ11- מיליון ליש"ט בשנה, ומכירות הווידאו מהוות אחד מפלחים בעלי קצב הצמיחה‬
    ‫המהיר ביותר בענף ה"בידור". החשש המרכזי הוא שככל שהפורנוגרפיה נהיית "מקובלת" יותר, נוצר‬
       ‫אקלים שבו רווח ניצול של נשים וילדים. אליבא דניק דייוויס, אשר חקר את הסוגיה למען העיתון‬
                                                                               ‫"גרדיאן" ב1885-,‬
       ‫ענף הפורנוגרפיה בבריטניה צומח בקצב מסחרר, וככל שהסוחרים והמפיצים המחתרתיים עוברים‬
  ‫לחומרים חריגים ואלימים יותר, כך ממהרים הסוחרים החוקיים לתפוס את מקומם. כיום, הם מוכרים‬
    ‫באמצעות סוכנים חומרים שבעבר היה קשה להשיג גם "מתחת לדלפק" ברובעי לונדון החשוכים. שני‬
   ‫השווקים – המכובד והמחתרתי – כלל אינם שונים ומנותקים זה מזה, אלא ששורר ביניהם קשר אמיץ.‬
                                         ‫ובחלוף הזמן, קשה יותר ויותר לזהות מה מבחין ביניהם.‬
‫המשטרה זיהתה את תהליך ההסלמה הזה בשנה שעברה, כאשר ראש אגף פרסומי הזימה, מייקל‬
 ‫היימס, ניתח ערמה קטנה של ניירת שתפס בחיפושים שנעשו במשרדי חברות להזמנות בדואר. "בדקנו את‬
 ‫החומרים שהוזמנו וגילינו שכ%19- מהבקשות נגעו לחומרים חריגים מאד – אונס, עינויים, אכילת צואה,‬
 ‫השתנה. לא היה מדובר כאן במין בהסכמה, בין אם הטרוסקסואלי או הומוסקסואלי. זה היה הרבה יותר‬
                                                                                ‫ביזארי מבעבר.‬


    ‫דייוויס ממשיך וטוען כי מגזינים "חוקיים" ו"מכובדים" כגון "פנטהאוז" האמריקאי מפרסמים סרטי‬
   ‫וידאו של פורנוגרפיה קשה; "למשל, חברת ‪ SFP Trading‬מברייטון משתמשת בטוריהם כדי להפיץ 12‬
‫סרטים העוסקים בהכאת נשים". מהפורנוגרפיה החוקית, הדרך היא קצרה ונוחה אל חומרים מחתרתיים,‬
      ‫ולעתים מיובאים, של אונס אלים, מין עם ילדים ובעלי-חיים, ו"סרטים לבנים" – שבהם הקורבנות‬
  ‫נרצחים לעיני המצלמה. קבוצות תמיכה רבות של נשים וקורבנות אחרים גורסות כי הפורנוגרפיה פועלת‬
       ‫כמו פרסום, ומרמזת לכך שנשים אלו, והדברים שהן עושות או שנעשים להן, הם הנורמה הרצויה.‬
                     ‫השתמעות נוספת היא שנשים נהנות ממעשים אלה, חריגים או אלימים ככל שיהיו.‬


    ‫פמיניסטיות ליברליות, רדיקליות וסוציאליסטיות מסכימות כולן כי הפורנוגרפיה משפילה נשים. ניתן‬
      ‫אולי להתווכח על הסיבות לתופעה, אך פמיניסטיות מכל הסוגים גורסות כי היא אופיינית לייצוגים‬
   ‫משפילים ומוטים בהיקף נרחב בהרבה של נשים בתקשורת, וכי לתיאורים כאלה יש השפעה שלילית על‬
                                                                                                ‫החברה.‬



                                                                                           ‫פלורליזם‬


     ‫פלורליסטים, וכל אלה התומכים בשוק תקשורת בלתי-מוגבל, טוענים כי נכון אמנם שגוף האשה עבר‬
‫תהליך של אובייקטיפיקציה, אך הדבר נכון גם לגבי גוף הגבר, וכי בכל האמור בפורנוגרפיה, הענף רק עונה‬
  ‫על ביקוש שכבר קיים בחברה. יתר על כן, הם טוענים שלא ניתן לראות בתקשורת אחראית לכל תחלואי‬
                                                ‫01‬


‫החברה. התקשורת אינה יוצרת או מנציחה חוסר-שוויון, אלא רק משקפת אותו בחזרה אלינו. מכאן שאם‬
 ‫דימויים של נשים כעקרות-בית שכיחים יותר מדימויים של גברים, למשל, הרי שהסיבה לכך היא שנשים‬
‫הן שקונות את המוצרים הללו, ולא ניתן להאשים את המפרסמים על כך שהם מנסים להגיע ל"קהל היעד"‬
                                                                                   ‫שלהם.‬


 ‫הפלורליסטים סבורים כי על אף שכלי התקשורת היו סקסיסטים בעבר, הרי שהדבר אינו נכון עוד. ההפך‬
   ‫הוא הנכון; כלי התקשורת, השואפים כיום ל"תקינות פוליטית", מפצים למעשה את הנשים על קיפוחן‬
  ‫בצורה מופרזת, ולעתים קרובות מקצים להן תפקידים שאינם משקפים את מציאות היחסים בין גברים‬
        ‫לנשים מחוץ לאולפני הטלוויזיה. רבים מהטיעונים הללו מועלים בעיתונים וכתבי-עת בעלי נטיות‬
   ‫שמרניות. "פרסומות הטלוויזיה מכריזות מלחמה על הגברים", היא הכותרת של מאמר אחד מסוג זה,‬
                                                                                     ‫שנפתח כדלקמן:‬
‫המפרסמים הכריזו מלחמה על הגברים. גל חדש של פרסומות טלוויזיה מחזר אחר הצרכניות על ידי הצגת‬
   ‫הגבר כמגושם, חסר רגישות וחסר אונים. בפרסומת האחרונה, לפנסיות של "פרודנשל", מיליוני צופים‬
    ‫רואים זוג צעיר ישוב על ספה. הוא נחבא אל הכלים, בעוד שהיא מלאת מרץ. לו יש שער שמנוני, בעוד‬
                                                                      ‫שהיא משדרת זוהר נעורים.‬
   ‫"אנחנו רוצים להיות מסוגלים לחיות קצת", הוא אומר במבטא פרובינציאלי כבד. "אני רוצה‬
  ‫להיות מסוגלת לחיות המון", היא עונה. "אנחנו רוצים להיות מסוגלים ליהנות מהגן", הוא אומר. "אני‬
   ‫רוצה להיות מסוגלת למלא את הגן בפרחים, לקנות יאכטה גדולה ולהיעלם מסביב לעולם", היא עונה.‬
                                           ‫"אנחנו רוצים להיות ביחד", הוא אומר. היא שותקת בבוז.‬
   ‫הפרסומת התייחדה בכבוד המפוקפק של היותה הראשונה שהובילה למשלוח תלונה לנציבות‬
   ‫הטלוויזיה העצמאית, הארגון המפקח על הענף, בטענה של אפליה נגד גברים. הנציבות מצפה לתלונות‬
                               ‫נוספות, ככל שתימשך מלחמתם של המפרסמים בטלוויזיה נגד הגברים.‬


   ‫הפלורליסטים גם תוקפים את הביקורת הפמיניסטית על השימוש בגוף האשה בפרסום, בציינם כי מאז‬
        ‫שניק קאמן פשט את בגדיו ונותר בתחתוני בוקסר כדי לכבס את מכנסי הג'ינס שלו בפרסומת של‬
‫"ליווייס" באמצע שנות השמונים, הגוף הגברי החשוף נהפך לחלק בלתי-נפרד מהפרסום המודרני, המכוון‬
   ‫הן לגברים והן לנשים. ממש כמו דמויות הנשים הצעירות והדקיקות שניתן למצוא בפרסום, אין מדובר‬
                           ‫כאן בייצוגים של גברים מן השורה, אלא בדוגמנים גבוהים, נאים וחטובים.‬


   ‫ברטרוספקטיבה טלוויזיונית על הפרסום עד שנות התשעים המוקדמות, יוצרי התוכנית מבהירים כיצד‬
  ‫השתנו ייצוגי הנשים והגברים באופן דרמטי מאז שנות החמישים המוקדמות. מתוך אינספור הטיפוסים‬
 ‫והייצוגים המוזרים והסותרים של גברים, למשל, הראו היוצרים כיצד ניתן לזהות מספר מגמות כלליות.‬
 ‫"איש המשפחה" המפוכח פינה את מקומו לדמות ה"עצמאי" המחוספס (ששאבה את השראתה מג'יימס‬
   ‫בונד) בשנות הששים, ולדמות "מאצ'ו" גסה עוד יותר בשנות השבעים. ה"יאפי", או איש העסקים, היה‬
             ‫פופולרי בשנות השמונים, ו"גבר חדש" ורגיש יותר הולך ותופס את מקומו בשנות התשעים.‬


      ‫הן הפמיניסטיות והן הפלורליסטים בדעה כי הייצוגים המשתנים הללו של גברים ונשים מעידים על‬
  ‫תמורות בחברה המניבה אותם. הפלורליסטים יטענו כי הם ממחישים כי סקסיזם הוא נחלת העבר, וכי‬
‫הגברים והנשים נהנים כיום, באופן כללי, ממעמד שווה בתקשורת. בניגוד לכך, הפמיניסטיות יטענו כי על‬
                                               ‫11‬


     ‫אף שאמנם הושגו כמה הישגים, הרי שמראית העין של השוויון העולה מתוך שידורי הטלוויזיה היא‬
    ‫בבחינת מסך עשן, אשר מסווה תופעות של אי-שוויון, ניצול ואלימות נגד נשים שעדיין רווחות בחברה.‬




                                                                                   ‫ייצוג של גילאים‬


  ‫המונח "גילנות" [‪ ]ageizm‬עדיין אינו בעל ערך או משקל שווה למונחים המקבילים, "מיננות" (סקסיזם)‬
    ‫וגזענות. נכון לעכשיו, עדיין אין [בבריטניה] חוק להגנה מפני אפליה על בסיס גיל, או נציבות להגנה על‬
‫שוויון הגילאים, ורק בתי-דין מעטים לעבודה טורחים לדון בשיטות מיון מוטות או בפיטורין בלתי-הוגנים‬
  ‫על בסיס גיל. אפשר שהסיבה לכך היא שכולנו בני גיל מסוים, וכולנו נזדקן. יחד עם זאת, הנחות גילניות‬
                                                       ‫אינן משפיעות רק על קשישים, כי אם על כולנו.‬


        ‫בחברות המתועשות של המערב, הגיל כרוך בקשר הדוק עם רמת הפעילות הכלכלית. ההנחה היא‬
    ‫שהצעירים והקשישים אינם עובדים, ומעמדם משקף את העובדה הכלכלית הבסיסית הזו. במציאות,‬
‫מיליוני ילדים עובדים במשרות חלקיות, וגמלאים ממשיכים להיות פעילים כלכלית במספר דרכים, בעיקר‬
     ‫משום שכיום כבר אין להם ברירה. בארצות מתפתחות, ילדים וקשישים מרימים תרומה משמעותית‬
    ‫לרווחת הקהילה. ילדים מובילים מים, מגישים מזון, עובדים בשדות, עוסקים במלאכות-יד או מוכרים‬
‫מוצרים למען המשפחה. קשישים עשויים למלא את כל התפקידים דלעיל, וגם לייעץ ולהורות לבני הדורות‬
  ‫הצעירים. המעמד שמקנה הגיל מהווה שיקוף של הכבוד לנסיון שרוחשים כלפי זקני הקהילות הכפריות.‬
 ‫רק במדינות מתפתחות, שבהן החליף בית החרושת את המשפחה כאתר הייצור העיקרי, מקובל מצב שבו‬
   ‫בני הדורות השונים מנותקים אלה מאלה בצורה כה קיצונית. הבידוד והמיסוד – הצעירים בבית הספר,‬
                    ‫הקשישים ב"בתי אבות" – מרחיבים את פער הדורות עוד יותר עם כל שנה שחולפת.‬


 ‫מערך מסוים זה של נסיבות כלכליות, כך טוענים אלווראדו ושות' (9985), הניב אידאולוגיה מסוימת, וכן‬
‫מקבץ אופייני של ייצוגים של קבוצות גיל מסוימות. בקווים כלליים, מדובר בייצוגים הבאים: הילדים הם‬
        ‫חסרי-אונים ותמימים; בני הנוער הם חסרי אחריות ומרדנים; אנשים בגיל העמידה הם אחראים‬
   ‫וקונפורמיסטים; וקשישים הם פגיעים ומהווים "עול" על החברה. כמובן שהייצוגים הללו משתנים בין‬
‫קבוצת גיל אחת למשניה, ובתוך כל קבוצה. לפיכך, תוכניות טלוויזיה המיועדות לקהל "צעיר" יותר ישקפו‬
       ‫את ה"נעורים" באופן שונה מאשר ייצוגים פחות שכיחים של בני נוער בתוכניות למבוגרים, שנוטים‬
                                                     ‫להתמקד בפעילויות חריגות כגון צריכת סמים.‬


                                                                                        ‫ילדים‬
    ‫תוכניות טלוויזיה לילדים, והשינויים בתוכנן ובאופן הגשתן במהלך השנים, מהוות מדד מעניין לצורת‬
    ‫ההתייחסות של החברה לילדים. ניתן לזהות שלושה סוגים עיקריים של תוכניות כאלו. ראשית כל, יש‬
   ‫לציין את התוכניות המסחריות, שמיועדות לילדים כצרכני אקשן ותוכניות תבניתיות של סרטי הנפשה,‬
                                               ‫21‬


  ‫קומדיות, חידונים ומשחקים. זהו הסוג הדומיננטי, ובארה"ב (שהיא גם המקור לחלק ניכר מהתוכניות)‬
   ‫היה זה גם הסוג הזמין היחיד במשך שנים רבות. וין (1985) מצטט את פגי צ'ארן, שייסדה את השדולה‬
                                                ‫האמריקאית "פעולה למען טלוויזיה לילדים" (‪:)ACT‬‬
 ‫כש-‪ ACT‬החלה לפעול, היו בכל שעה כשש-עשרה דקות של פרסומות לילדים.... בימי שבת בבוקר, שודרו‬
 ‫אך ורק סרטים מצוירים מפלצתיים, שהיו ממולאים באין-ספור מסרים שעודדו ילדים לצרוך מזון מסוכר‬
                                                                     ‫ולקנות צעצועים יקרים.‬


  ‫הז'נרים והמסרים הללו עדיין מהווים את חוט השדרה של שעות השידור לילדים, אשר לרוב מנצלות את‬
      ‫ההזדהות של הילדים עם גיבורי אקשן והנפשה כדי למכור צעצועים הקשורים לתוכניות. התוכניות‬
         ‫המסחריות הן בדרך כלל סטריאוטיפיות מאד, עם דגש קבוע על אפיון של גברים דומיננטיים או‬
       ‫אגרסיביים, ייצוג הנשים כסבילות ורגשניות, טיפוסים "חכמולוגים" שחובשים משקפיים, פושעים‬
                                                                 ‫מהמעמד התחתון, וכן הלאה.‬


‫הסוג השני של תוכניות לילדים הוא התוכניות החינוכיות של שירות לציבור, שכיום נתון בשקיעה מסוימת.‬
‫בעבר, היו תוכניות הטלוויזיה לילדים בבריטניה "חינוכיות" מאד, עם שעות ארוכות של תוכניות פטרוניות‬
            ‫משהו ו"רבות ערך". תוכניות אל והניחו לעתים קרובות כי לילדים יש נטייה ומשאבים לעסוק‬
       ‫במלאכות-יד אינסופיות. התוכנית המצליחה מאד "רחוב סומסום", שנדחתה בתחילה על ידי שלוש‬
       ‫הרשתות המסחריות, יוצאה לחמישים מדינות ואפיינה את המהלך של שילוב בין יסודות מסחריים‬
       ‫(סרטים מצוירים, בובות וטכניקות פרסום שונות) לבין הנסיון להורות קרוא-וכתוב ברמה בסיסית.‬


       ‫הסוג השלישי והעכשווי ביותר בא מתוך הכרה מאוחרת בעובדה ש"ילדים" רבים נהנים מתוכניות‬
  ‫ל"מבוגרים", או אפילו מעדיפים אותן. קביעת לוח הזמנים של קומדיות מצבים אמריקאיות המיועדות‬
 ‫לקהל צעיר, כמו גם השינוי במיקומן של אופרות סבון זולות בלוח הזמנים – אשר נחשבו בעבר כמיועדות‬
  ‫לילדים – אמנם מהווה בין היתר גם שיקוף של מגבלות תקציביות (התוכניות הללו זולות מאד), אך הוא‬
    ‫בהחלט מעיד על הכרה בעובדה שילדים בהחלט מסוגלים להתמודד עם סוגיות מורכבות, ואף שנויות‬
   ‫במחלוקת לעתים. סוג זה של תוכניות הוא שהחל אך זה עתה לקרוא תגר על הייצוגים המסורתיים של‬
      ‫ילדים כ"סבילים, א-פוליטיים, א-מיניים, אל-מעמדיים, אל-גזעיים, ומעל לכל, תלותיים לחלוטין"‬
                                                                          ‫(7891 .‪.)Alvarado et al‬‬


                                                                                             ‫בני נוער‬
       ‫ההתנתקות מההגדרות המסורתיות הללו של הילדות מאפיינת חלק ניכר מהזירה הייצוגית של "בני‬
‫הנוער": מעמד, גזע, העדפה מינית, פוליטיקה, פעילות ועצמאות היוו זה מכבר את עמודי התווך של דימויי‬
     ‫הנעורים בתקשורת. ואולם, מהם ה"נעורים", בעצם? מבחינות מסוימות, מדובר במושד שהוא ייחודי‬
       ‫לתרבויות הצריכה המתועשות, הרחבה של תופעת גיל העשרה – אשר התהוותה, או נוצרה (בהתאם‬
        ‫לנקודת השקפתכם) בשנות החמישים – כשוק של מוצרי תקשורת המונים כמו מוסיקת רוק וסרטי‬
     ‫"נעורים". לפני כן, וברוב ארצות העולם כיום, הבגרות היתה, ועודנה, המצב שבא מיד לאחר הילדות.‬
          ‫ילדים נהפכים לגברים "צעירים" ולנשים "צעירות". רק במערב, הם נהפכים ל"בני עשרה"; מעין‬
   ‫מצב-ביניים בין הילדות לבגרות, המתואר לעתים קרובות בזלזול כ"הנאה מכל חירויות המבוגרים, בלא‬
                                                                        ‫האחריות הכרוכה בהן".‬
                                                 ‫31‬




   ‫במובן זה, מייצגים ה"נעורים" את הגבול בין ילד למבוגר. ההנחה היא שילדים שייכים למשפחת המוצא‬
  ‫שלהם, אינם עובדים, אינם נישאים, אינם מיניים ואינם אחראים למעשיהם. מאידך גיסא, ההנחות בנוגע‬
  ‫למבוגרים הן שהם מיניים, נשואים, עובדים ואחראים למעשיהם. הנעורים חוצים את כל הניגודים הללו.‬
  ‫לעתים קרובות, אנשים צעירים אינם מתגוררים עם משפחות המוצא שלהם, אך גם לא עם משפחות היעד‬
  ‫שלהם, אלא בדירות חדר או בשכירות משותפת. לעתים קרובות, הם מבלים במועדוני לילה, עובדים מעת‬
‫לעת, או אינם עובדים בכלל, ומנהלים מערכות יחסים שאינן מזכות אותם בתואר "רווקים" או "נשואים".‬
    ‫במקרים רבים, עמימות זו חלה גם על הזהות המינית, שכן זו התקופה שבה מתחילה ההתנסות המינית‬
 ‫לצורותיה. תמיד אומרים להם לנהוג באחריות, אך לא באמת מצפים מהם לנהוג כך. חשוב להדגיש כי זהו‬
                                                                  ‫הסטריאוטיפ של בני הנעורים.‬


  ‫כמה משקיפים טענו כי אחד ממאפייני החברה המתועשת המודרנית הוא שמרחב זה, או גבול זה, שבין‬
    ‫הילדות לבגרות (שאנו מכנים בשם "גיל הנעורים") התרחב במידה ניכרת, וכיום חל הרבה מעבר לגיל‬
  ‫העשרה. כפי שציין אדמונד ליץ', הגבולות העמומים בין שני "התחומים הברורים" – במקרה זה, "ילד"‬
     ‫ו"מבוגר" – הם שמתוחמים לעתים קרובות ביותר בפולחן וטאבו, ונתונים לפיקוח ההדוק ביותר של‬
 ‫החברה. מכאן ההתעניינות העצומה ב"נעורים", ובעבירות וחריגות של בני נוער. הדבר מסביר במידת-מה‬
    ‫ייצוגים צעקניים של צעירים בכלי התקשורת. כפי שמציין הבדיג', לדוגמא, התיאור הרווח ביותר של‬
                        ‫צעירים בחדשות ובסרטי תעודה נעשה בעזרת הדימוי של "נעורים כגיל בעייתי".‬
     ‫בחברה שלנו, גיל הנעורים נוכח רק כשנוכחותו מהווה בעיה, או נחשבת כבעיה. ליתר דיוק, הקטגוריה‬
 ‫"נעורים" מגויסת בשיח התיעודי הרשמי, במאמרי מערכת של דאגה או זעם, או במאמרים האוביקטיביים‬
        ‫לכאורה שנכתבים במדעי החברה באותן הפעמים בהן צעירים מתבלטים בנוכחותם על ידי "חריגה‬
                                               ‫מהגבולות". התנגדות באמצעות פולחנים, לבוש מוזר,‬
‫גישות ועמדות מוזרות, הפרת הכללים, שבירת בקבוקים, חלונות וראשים, קריאת תגר רטורית נגד החוק –‬
                                                               ‫כל אלה מהווים "חריגה מהגבולות".‬


  ‫מבט בייצוגים טלוויזיוניים וקולנועיים שונים של צעירים יבהיר אולי את הטיעונים דלעיל. סרטים כגון‬
     ‫"קדמת עדן", סיפור הפרוורים", "כריסטיאנה פ.", "טריינספוטינג" ורבים אחרים נחשבים למייצגים‬
‫ולבעלי השפעה עצומה דווקא משום שהם מתמודדים עם סוגיות של מין, אלימות, פשיעה, מרדנות, צריכת‬
   ‫סמים וחריגות. הייצוגים החזקים, אם גם הסטריאוטיפיים, הללו של בני נוער נחשבים לעתים קרובות‬
       ‫כמאתגרים יותר מייצוגים טלוויזיוניים מקבילים. לדוגמא, הסרט "חלאה", העוסק בחיים בעיירה‬
‫בורסטל, החל את דרכו כדרמה טלוויזיונית, אך לא הועלה לאקרנים כיוון שנחשב שנוי במחלוקת מדי. יחד‬
    ‫עם זאת, הסרטים הללו מבנים את מהות ה"נעורים" הסטריאוטיפיים, שסוף כל סוף מומצאים מחדש‬
           ‫למען המסך הקטן בצורה קלה יותר לעיכול, כאין-ספור הלא-יוצלחים, החוליגנים, הנרקומנים,‬
    ‫המתבודדים, חברי הכנופיות, המורדים והאוהבים הצעירים שמאכלסים ז'נרים טלוויזיוניים בדיוניים‬
                                                                                     ‫ותיעודיים.‬


                                                                                     ‫קשישים‬
    ‫במקרים רבים, מהווים הייצוגים של גיל הזהב חזרה למאפיינים הסטריאוטיפיים של הילדות, שהותוו‬
        ‫לעיל. ההזדקנות אינה מהווה עוד (אם היתה אי-פעם) מצב שבו יכול הפרט ליהנות מכבוד הקהילה‬
                                                 ‫41‬


 ‫ומהתמלוגים החומריים של העבודה שהשקיע כל חייו. תחת זאת, מדובר במצב שיש לעכבו ולהמנע ממנו,‬
‫באמצעות ניתוחים פלסטיים וטיפולים הורמונליים, אם יש צורך בכך. כלי התקשורת מלאים בדימויים של‬
   ‫פנים מלאי נעורים, המשמשים כדי למכור כמעט כל מוצר, כמו גם את הנאת החיים עצמה. כמו במקרה‬
     ‫של נשים, מדובר כאן במעין "חיסול סמלי" או "העדר מובנה" של קשישים: %55 מתוך האוכלוסייה‬
    ‫שעברו את גיל 12 מצומצמים לכדי %3.1 בלבד מתוך אוכלוסיית הטלוויזיה. הדימויים הנותרים הללו‬
 ‫נשלטים על ידי אותם גברים לבנים קשישים שמחזיקים עדיין בעמדות כוח. נשים וגברים שחורים שעברו‬
  ‫את גיל הפרישה, בפרט, אם הם מוצגים בכלל, נראים בדרך כלל כנזקקים, פגיעים, חולניים או סניליים.‬
                                              ‫אלווראדו ושות' (9985) ממשיכים את הטיעון כדלקמן:‬
   ‫מעבר לבנות-דמותה של ג'ואן קולינס "מלאת הנעורים", כמעט שלא ניתן למצוא דמויות של נשים מעל‬
‫לגיל ארבעים, אלמלא נמנה בכלל זה בדיחות על החותנת. ואמנם, הקשישות מהוות כמעט תת-מעמד מבין‬
  ‫אוכלוסיית גיל הזהב, שכן לעתים קרובות אין בידן את הפנסיות של גברים, והן גם מאריכות ימים יותר.‬
            ‫נשים שגידלו משפחות מגלות שכמעט ולא מתאפשר להן לחזור לשוק העבודה, אלא במשרות‬
    ‫בלתי-משתלמות. היחסים המיניים הפטריארכליים משמעם כי הנעורים מהווים מרכיב מהותי בערכן‬
      ‫המיני של הנשים (בעוד שהגבר המבוגר והמנוסה בן המעמד הבינוני נחשב מושך מבחינה מינית), כך‬
    ‫שהקשישה נחשבת, באורח פרדוקסלי, א-מינית או מתוסכלת מבחינה מינית. שלא במפתיע, חלק ניכר‬
        ‫מרווחיה של תעשיית הקוסמטיקה נגרפים על ידי עידוד הנשים לשמור על חזות צעירה ומצודדת.‬


 ‫רק באופרות סבון ניתן להיתקל בקשישות כדמויות קבועות, ואף כאן הן מתוארות תכופות כ"משעשעות"‬
 ‫במקצת, עצבניות, שכחניות, חטטניות ומתערבות. כשמופיעים קשישים, הם כמעט תמיד רגזנים. המיניות‬
       ‫של הקשישים הללו, במקרים המעטים בהם היא זוכה להתייחסות כלשהי, משמשת תמיד למטרות‬
         ‫הומוריסטיות. בעידן שבו מספרם של הגמלאים ממשיך לגדול, מעניין יהיה לראות אם הדימויים‬
       ‫השליליים, הקומיים או הגרוטסקיים הללו ימשיכו לשלוט בייצוגים הטלוויזיוניים של גיל הזקנה.‬



                                                                                           ‫ייצוג הגזע‬


       ‫המונח "גזע" הוא בעייתי, כיוון שכמעט שאין עדויות ביולוגיות, אם בכלל, שיש בהן כדי לאשש את‬
        ‫השימוש במונח. ה"גזע" הבריטי, למשל, מורכב מדורות של פולשים ומהגרים: בריטונים, קלטים,‬
‫רומאים, אנגלים, סקסונים, ויקינגים, נורמנים, סלאבים, יהודים, איטלקים, אפריקאים ואסיאתים, מבין‬
       ‫הקבוצות הגדולות ביותר. כמעט כל אומה מורכבת מ"תמהיל" דומה של גזעים, שנקשרים בנישואי‬
      ‫תערובת ומעבירים זה לזה מרכיבים מתרבויותיהם ולשונותיהם. רק בחלקים המרוחקים ביותר של‬
 ‫העולם, כמו מדבר קלהארי או הג'ונגלים של האמזונס, ניתן למצוא גזעים "טהורים" ביחס. יחד עם זאת,‬
   ‫"תאוריות" השבחת הגזע של הנאצים – שהיו מבוססות על "עליונות וטוהר" של הגזע – עדיין מקובלות‬
                     ‫במידה רבה על מפלגות הימין הקיצוני, כמו "החזית הלאומית" בבריטניה ובצרפת.‬


      ‫למדינות ה"מערב" הסטוריה ממושכת ומתועבת של "גזע", עוד לפני תקופת הרייך השלישי ועד לימי‬
   ‫העבדות בבריטניה ובארה"ב. ייצוגים אלה זוהו במידה רבה עם נסיונות לדה-הומניזציה, השפלה, ניצול‬
     ‫ובמקרה של יהודי אירופה, גם חיסול של קבוצה אנושית מסוימת, בלא כל סיבה מלבד המוצא הגזעי.‬
‫בבריטניה ובארה"ב, דימויי השחורים היו ועודם תחום דיון שנוי במחלוקת. הסרטים ההוליוודיים, שרבים‬
                                                ‫51‬


‫מהם עדיין משודרים בטלוויזיה כיום, מלאים בשחורים המוצגים כפשוטי-עם זחוחים ועליזים. ב"תוכנית‬
         ‫הזמר בשחור לבן", זמרים לבנים "נצבעו בשחור" כדי לשיר ולרקוד, והנציחו בכך סטריאוטיפים‬
      ‫הוליוודיים משפילים של השחורים. התוכנית, ששודרה עד 2985, היתה עד לאותה עת, לטענת מילנר‬
                                ‫(3985), "החשיפה הרווחת ביותר של 'שחורים' על מרקע הטלוויזיה".‬


   ‫סטריאוטיפים גזעיים מצויים גם לעתים קרובות בקומדיות מצבים, ז'נר שממילא מלא בסטריאוטיפים‬
 ‫של קבוצות רבות, לכאורה משום שמסגרת הזמן המצומצמת מכתיבה דמויות וסיטואציות שקל לזהותן.‬
                                                          ‫או'סאליבן ושות' (1885) מציינים כי‬
  ‫השימוש ה"פשוט" וה"מעניין" של בני מיעוטים אתניים בשפה האנגלית היווה מקור לא-אכזב ללעג, כמו‬
   ‫בסדרה "המלון של פולטי" (מנואל, המלצר הספרדי כבד-הלשון והשכל). במקרה זה, כמו בכל המקרים‬
               ‫האחרים, מדובר בקומדיות מצבים בריטיות משנות השבעים, ששוחזרו מאז שוב-ושוב.‬


   ‫ייצוגים גזעיים אחרים בז'נר קומדיית המצבים, כפי שמציינים או'סאליבן ושות', כוללים את הדמויות‬
        ‫השחורות ב-‪ Rising Damp‬וב-‪ ,In Sickness and in Health‬שמהוות יעד לחצי-לעג גזעניים מצד‬
     ‫הדמויות המובילות. למרות שהקהל אמור ללעוג לגזענים הללו על טפשותם, הרי שהטענה היא שכמה‬
    ‫קהלים ייהנו מהעלבונות הגזעניים, דבר שיוביל לפרשנות הפוכה, המבוססת על דעות קדומות גזעניות.‬
        ‫כמה מבקרים טוענים שבמקום שייהפכו מוקד לקונפליקט בין-גזעי, על הדמויות השחורות להופיע‬
                                      ‫בסיטואציות "נורמליות", שבהן צבע עורן לא יהווה נושא לדיון.‬


      ‫הדאגה האחרת באשר לייצוג בני המיעוטים האתניים היא שהשחורים נתפסים לעתים קרובות מדי‬
    ‫כ"בעיה חברתית". דמויות של שחורים כעבריינים, מסוממים, פורעים, חברי כנופיות, בנים למשפחות‬
     ‫הרוסות ועושי צרות היו רווחות הרבה יותר מכל ייצוג חיובי או ניטרלי. על אף הקודים העיתונאיים‬
‫שמורים לכתבים כי צבע עורו של אדם צריך להיות מוזכר רק אם יש לו נגיעה להתרחשויות, הרי שערכים‬
‫חדשותיים שליליים אשר מנגנים על פחדים עממיים מובילים לעתים קרובות לדגש על צבע העור בכתבות.‬
   ‫יתר על כן, שדולות של שחורים האשימו את כלי התקשורת בטשטוש התקפות נגדם ובהדגשת-יתר של‬
                                                                 ‫מעשי שוד שבוצעו בידי שחורים.‬


     ‫מחקרם של הרטמן והזבנד (1985) אישש את התפיסה הזו, בכך שהראה כי ילדים לבנים המתגוררים‬
    ‫באזורים בלא אוכלוסייה גדולה של שחורים תופסים את הגזע יותר במונחים של סכסוך מאשר ילדים‬
‫המתגוררים בשכונות בעלות שיעור גבוה של שחורים. החוקרים הסבירו זאת בין היתר במונחים של ערכים‬
‫חדשותיים, ובפרט ההעדפה להצגת החדשות במונחים של "דרמה", בעיות וקונפליקטים. במקרה של הגזע,‬
     ‫ערכים כאלה עלולים להוביל – כפי שנאמר לעיל – לדגש חזק על מאורעות כגון מעשי שוד, "מהומות"‬
   ‫והגירה בלתי-חוקית. כתוצאה מכך, ילדים שהשקפותיהם על השחורים שאובות בעיקר מכלי התקשורת‬
                                                ‫נוטים לבנות לעצמם סטריאוטיפ שלילי של השחורים.‬
       ‫עם זאת, כלי התקשורת מואשמים גם בדגש חיובי בלתי-מציאותי. בין השאר נטען כי תוכניות רבות,‬
    ‫במיוחד בטלוויזיה האמריקאית, אשר מציגות לעתים קרובות שחורים ונשים כבעלי קריירות עצמאיות‬
    ‫ומצליחות, אינם משקפים את ההרכב האמיתי של בעלי מקצועות חופשיים ומכניסים, הנשלטים עדיין‬
  ‫בידי אמריקאים לבנים ממין זכר, בני המעמד הבינוני. "משפחת קוסבי", למשל, הותקפה מסיבה זו. כמו‬
‫כן נטען, כי סוגיות גזעיות כגון אפליה וניצול אינן זוכות להתייחסות מספקת, אם בכלל, בסדרות מסוג זה.‬
                                              ‫61‬


    ‫הייצוג של משפחת האקסטבל, למשל, אינו ריאליסטי, לטענת אחדים, שכן סוגיות של גזע יעלו בהכרח‬
    ‫בנקודה מסוימת בחייה של משפחה שחורה "רגילה". וירג'יניה מתיוס מצביעה על דילמה זו של "נטל"‬
                                               ‫הייצוג במאמר שהתפרסם בכתב-העת ‪:The Listener‬‬
    ‫כשאנו משקפים את החברה כמות שהיא – על כל הדעות הקדומות שלה בנושאי מעמד, מין וגזע – אנו‬
      ‫מואשמים בעידוד הבורות. אך כשאנו מנסים לקרוא תגר על סטריאוטיפים, אנו מואשמים במכירת‬
                                                                                 ‫פנטזיות.‬


 ‫ג'ון טולוץ' (8985) טוען במאמרו "טלוויזיה והבריטים השחורים" כי רק כאשר יהיו השחורים "מיוצגים"‬
  ‫בצורה הוגנת יותר מבחינת מספר השחקנים, העיתונאים, הבמאים והמפיקים, תיפתר סוגיית הייצוג על‬
                                                                              ‫המסך הקטן:‬
   ‫מטרת חסידי "האינטגרציה בליהוק" היא להגדיל את ייצוגם המספרי של השחורים בסדרות ובחדשות‬
   ‫בטלוויזיה, כך שתיווצר קשת שלמה – לא של דמויות שחורות – אלא של דמויות שהן במקרה שחורות.‬


  ‫יחד עם זאת, הוא מודה שהמצב השתפר, וכיום יש מספר תוכניות שבהן מספר דמויות שחורות משחקות‬
      ‫קשת מאוזנת יותר של תפקידים, החל מעבריינים קטנים וכלה בהורים וזוגות אוהבים. ברם, טולוץ'‬
    ‫מצביע על ההעדר המתמשך של פנים שחורות, במיוחד בפרסומות בטלוויזיה, ועל הייצוג הנמוך מדי של‬
  ‫שחורים בהפקות טלוויזיה באופן כללי, וטוען על בסיס זה כי "לשחורים אין מה להפסיד, ויש להם הרבה‬
‫מה להרוויח מאבדן המודל ה"ממלכתי" הישן של הטלוויזיה כשירות לציבור, אשר הוא האחראי למצב זה,‬
                                                              ‫לדעתו – טיעון השנוי במחלוקת רבה.‬



                                                                            ‫סטריאוטיפים אחרים‬


‫מבחינות רבות, ניתן לומר על הטלוויזיה שהיא מציגה סטריאוטיפים של כל הקבוצות בחברה. הסדרה "כן‬
       ‫אדוני השר" מהווה דוגמא לייצוג קומי וסטריאוטיפים של האליטות. עם זאת, כמה קבוצות משולי‬
       ‫החברה כמעט שאינן נראות (דמויות של נכים, לדוגמא), או מוצגות כקריקטורות. קיימת סדרה של‬
        ‫סטריאוטיפים של מיניות – הומוסקסואלים מזוהים במהירות על פי הילוכם וקולם הגבוה, למשל,‬
  ‫וסטריאוטיפ נפוץ של הלסביות (במקרים המעטים בהם הן מוצגות) הוא כפמיניסטיות קשוחות וגבריות.‬
   ‫הליהוק של אופרות סבון כגון ‪ Eastenders‬ו-‪ ,Coronation Street‬למשל, מורכב בעיקר משחקנים בני‬
    ‫המעמד הבינוני המחקים מה שנדמה להם כדמויות ומבטאים אותנטיים. בדרך כלל, מדובר באוסף של‬
          ‫ייצוגים שטחיים, ומשום כך אנו נהנים לראות שחקנים מקומיים וחביבים שמשיבים רוח-חיים‬
                                           ‫בדמויותיהם כשניתנת להם הזדמנות לשחק בסדרות אלו.‬
 ‫הדימויים הנדירים של מחאה חברתית מצד פעילי ארגונים מקצועיים, פמיניסטיות, מפגינים מן השמאל,‬
   ‫חסידי איכות הסביבה, מתנגדי האפליה הגזעית, סטודנטים וכו' (היכן שהם מוצגים כלל) הם בדרך כלל‬
    ‫קצרים, שליליים ומזלזלים. המצלמה מלקטת לעתים קרובות את הדימויים הקלים והמוכרים ביותר:‬
  ‫פועלים המנופפים בשלטי מחאה, מפגינים המורדים מעצים, שער ארוך ונזמים באף, התנגשויות אלימות‬
        ‫עם המשטרה – אלה הם ה"בייטים" המסכמים, בדקה יחידה של דיווח חדשותי, סוגיות מורכבות‬
      ‫וקריטיות. הדבר מייצג את מה שפיסקה (9985) כינה "חיסון" – התהליך שבו קהל ההמונים "נחשף"‬
                                           ‫71‬


‫למינון מזערי של "החומר המסוכן", במטרה לחסן את החברה בפני השפעתו. באופן זה, פעילות חברתית‬
                     ‫בשטח המנותקת מהזירה הפוליטית המנוהלת מלמעלה יכולה להידחות בלגלוג.‬


     ‫לפיכך, השימוש בסטריאוטיפים מהווה תהליך אידאולוגי אשר מטשטש הסדרים בסיסיים בחברה,‬
‫שנערכו לטובת בעלי הכוח. הסטריאוטיפים גורמים ל"הסדרים" הללו (כגון אפליה מינית, גזעית, אזורית‬
    ‫ומעמדית) להיראות טבעיים ולא תלויי-תרבות. הסטריאוטיפים תוארו כאחת מני אסטרטגיות רבות‬
‫המשמשות כדי להבטיח את המשך עצמתן והשפעתן של הקבוצות השליטות בחברה. מכיוון שכך, גורסת‬
  ‫פרשנות זו, חיוני כי אמצעי הייצוג (תקשורת ההמונים והטלוויזיה בפרט), שהם כה מהותיים לבריאות‬
‫הדמוקרטית של הארץ, יוחזקו בידי הציבור הרחב, ולא בידיה של אליטה עשירה שלא נבחרה לתפקידה.‬

				
DOCUMENT INFO
Shared By:
Categories:
Tags:
Stats:
views:4
posted:6/6/2012
language:
pages:17